מי כאן אדם ומי חמור
תאריך הכתבה:
04/11/2000
הילדה ביקשה ואנחנו שמשתדלים לא לסרב לה, נעתרנו. כך שילמנו 50 שקלים לראש ובשבת אחר הצהריים הלכנו לרכב במדבר על כירכרה רתומה לחמור. מן הימים שעדיין הייתי זרה באילת, והיא הצטיירה בעיני כהעיר הכי רומנטית בעולם, זכרתי את הרכיבה ההיא לטוב. בן זוגי אמר לי אז בקולו הבריטוני משהו כמו "בואי נרכב אל תוך השקיעה", ואני דימיתי את השמש צובעת את הרי אדום בזהב.
הגענו לחוות הגמלים והחמורים "מרכבות שלמה" , הנמצאת מדרום לעיר, מאחורי חוות היען. במקום צבע זהב רומנטי קידמו את פנינו ערימות גללים וריח שאפשר למות ממנו. לא עזרו הדילוגים בין המשעולים, לא הועילו הליכות הזיגזג וקריאות האזהרה. הצלחנו לדרוך בכל ערימה אפשרית וגם טבלנו את גלגלי עגלת הילדים בים הגללים. היה שם שפע מכל הסוגים והריחות: גללי גמלים, גללי חמורים, גללי עיזים, פרש ברווזים ועל כולם חגו נחילי זבובים.
אכלנו בקיוסק ארטיק שוקולד בניחוח גללים ויצאנו לדרך לתכנית בת שעה וחצי. רק יצאנו ממלכודת הגללים והעולם בחוץ הפך לנהדר. לא לחינם זכרתי לטובה את הנסיעה על כרכרת החמור. רכבנו אל תוך השקיעה דרך שמורת הטבע של ואדי צפחות. דרך הרים אדומים, קירות ציפחה, ציפורי שיר וציפורי סלע. החמורים היו ממושמעים, הילדים צוהלים. המדריכה, צעירה אילתית גזעית עם מינהגים של בדואית הייתה הכי אוטנטית שאפשר. היתה גם ארוחה קלה עם שפיתת תה ואפיית פיתה שהוגשה עם לבנה וזיתים. כששבנו, יכולתי להמליץ על הבילוי עם חמור וכירכרה בפה מלא, אבל פחדתי לפתוח אותו מעוצמת הזבובים והריח.
למה לעזאזאל לא מנקים את המקום?
|
