שוש מיימון על: אילנה גור והוראס ריכטר בתערוכת לחם. רזי ברקאי , אבי קורן ואפרים שמיר בערב שירי יאיר רוזנבלום. כרמל לבנון, דודי אור ויהודה אטלס בערב ספרות ושירה הומו-לסבית.

שוש מיימון על: אילנה גור והוראס ריכטר בתערוכת לחם. רזי ברקאי , אבי קורן ואפרים שמיר בערב שירי יאיר רוזנבלום. כרמל לבנון, דודי אור ויהודה אטלס בערב ספרות ושירה הומו-לסבית.
תאריך הכתבה: 07/02/2004

שוש מיימון כתבה וצילמה:

'כן על הלחם לבדו' – תערוכה בגלריה הוראס ריכטר:
למרות הגשם והסערה בצהרי יום שישי האחרון, הגלריה של 'הוראס ריכטר' ביפו העתיקה היתה גדושה באנשים. בעל הגלריה, הוראס ריכטר, הגה רעיון מקורי לתערוכה: מעמד אישי ללחם לכל סועד.
כמו כולנו גם ריכטר שם לב לפריחתו של הלחם במקומותינו לא רק כמוצר בסיסי, חובה בכל בית, (ביהדות לפני ארוחה נוטלים ידיים ומברכים: " המוציא לחם מן הארץ") אלא גם כמעדן. מעידות על כך רשת החנויות של ארז קומורובסקי שמוביל את הפיכת הלחם למאכל גורמה.
אז ריכטר גייס את ארז קומורובסקי שיענג את הקהל בלחמים הטעימים שלו, את מיכה קירשנר, ראש המחלקה לצילום במכללת ויצ"ו בחיפה שיציג צילומי סטודנטים בנושא 'לחם', את איגוד תחנות הקמח בישראל כנותני חסות- והרים תערוכה מקסימה.
ריכטר פנה אל 24 אמנים ביניהם: אילנה גור, מאירה אונא, גבי בן-זנו, דודו גרשטיין, נאוה כורש ומשה עמר, ובקש מכל אחד לעצב אביזר שבו מוגש הלחם לשולחן.
התוצאה - תערוכה מרהיבה ומשובבת נפש של מעמד אישי לפרוסת לחם, לחמניה, כיכר לחם וחלה. מעבר לעובדה שאתה נעשה מודע למרכזיותו של הלחם בחיינו אתה מוקסם מהדמיון החופשי והפרוע, מהעיצובים היפהפיים ומשלל החומרים שהאמנים השתמשו בהם. מה לא היה שם? מעמד ללחם מחימר, עץ, נירוסטה, חשמל, בד, פי.וי.סי, חוטי ברזל, נחושת, בטון, מתכת ואפילו תקליטים ישנים .
אז היתה חגיגה נחמדה מתובלת בלחם הטעים של ארז קומורובסקי ובין היתר פגשנו שם את מיכה קירשנר ושמחה שירמן ראשי המגמות לצילום, מיכה ברעם, אילנה גור ונאוה כורש.

אילנה גור. בהקלקת הגדלה: נאוה כורש.

דניאלה דינור. בהקלקת הגדלה: הוראס ריכטר ומיכה ברעם.

פרמיירה ל'מיקה שלי'- ערב שירי יאיר רוזנבלום
זה התחיל כמופע סיום של בית ספר למשחק 'בית צבי' ומסתמן כשלאגר סוחף. תלמידי שנה ג' של 'בית צבי' לא חלמו שזה יקרה להם, אבל מופע הסיום שלהם, 'מיקה שלי', פרץ את גבולות בית הספר וערב ערב הוא ממלא את אולם 'בית החייל' ועוד הים נטוייה.
בדרך כלל מסתפק בית הספר למשחק 'בית צבי' בהעלאה מחזורית של מופע הסיום, מקסימום 4-5 פעמים, והלאה – לפרוייקט הגמר הבא.
אבל עם 'מיקה שלי- ערב שירי יאיר רוזנבלום' היה ברור מהרגע הראשון שמדובר בלהיט שחבל לא להוציא אותו אל הקהל הרחב.
המלחין הנפלא יאיר רוזנבלום הלחין איזה 1200 שירים. את מרביתם כתב ללהקות הצבאיות שכיכבו כאן בשנות השבעים. מי לא ייחל אז לשירים הנפלאים של רוזנבלום? להקת הנח"ל, 'חיל הים', 'חיל שריון', פקוד מרכז, פקוד צפון – עמדו אצלו בתור. כולם רצו לשיר את רוזנבלום, כי רוזנבלום הנפיק אז להיטים בזה אחר זה, בקצב מסחרר. כוכבים רבים חייבים את פריצתם ליאיר רוזנבלום: 'שיר לשלום', 'הייתי נער', 'גבעת התחמושת', 'בשמלה אדומה', 'יש לי אהוב בסיירת חרוב', 'ישנן בנות', 'מיקה'- הם רק קומץ מאוסף הלהיטים שהפכו את מירי אלוני, רבקה זוהר, שולה חן, שלמה ארצי, ששי קשת, מוטי פליישר ל'סטארים'.
רוזנבלום נפטר ב-96 ממחלת הסרטן כשהוא מותיר אחריו מצבור ענק של שירים יפהפים. 'בית צבי' יחד עם גדי ענבר לקטו את מיטב השירים שלו, יצרו ספור מסגרת המתרחש בין שכרון הנצחון של מלחמת ששת הימים להלם יום כפור ויצאו עם מחזמר: 'מיקה שלי'.
כאמור זה היה מופע סיום של תלמידי שנה ג'. אבל כבר בערב הראשון התרחש הנס: הקהל נסחף. מבוגרים וצעירים. השירים החזירו אותנו, בני הארבעים והחמישים, אל נעורינו. אל התקופה שהיינו צעירים וחולמים ויפים. והצעירים- ראה זה פלא- גם הם אהבו את הלחנים הסוחפים.
אגב, המופע, 15 צעירים וצעירות ששרים ומתנועעים בסגנון הלהקות הצבאיות, גם הותאם לרוח התקופה. את 'יש לי אהוב בסיירת חרוב' שר למשל, צעיר מאוהב לאהוב שלו... בכלל, הערב גדוש בסממנים הומוסקסואלים, ולמרבה ההפתעה אף אחד בקהל לא מחה.
המופע לא נטול ליקויים אבל הוא נוגע בזכרון הקולקטיבי של כל כך הרבה אנשים, גם שלי, שמצאתי עצמי מתמסרת בקלות. הוא מספר על תקופה שהיא גם הירואית (ששת הימים) וגם טראומתית (יום כיפור), ומותיר אותנו מתרפקים ברגשנות, לעתים קיטשית, על מחוזות נעורינו האבודים.
המפיק רוני שוורץ זיהה את הפוטנציאל המסחרי הטמון בהפקה ויחד עם בית צבי הוציא ואתו לקהל הרחב. לפני שבוע התקיימה הצגת הבכורה וכמה מבוגרי הלהקות הצבאיות התייצבו להתרפק על זכרונות: ששי קשת, שולה חן ואבי קורן, שייקה לוי מהגשש ואפרים שמיר שכתב את המלים ל'מיקה שלי'. גם חברת הכנסת נעמי בלומנטל שהיתה בנעוריה שחקנית פזרה שם חיוכים לכל עבר.

רזי ברקאי. בהקלקת הגדלה: שולה חן ואבי קורן.

ששי קשת. בהקלקת הגדלה: אפרים שמיר.

ערב שירה הומו לסבית. המשתתפים והתכנים:
אז זהו. עכשיו זה רשמי. אם עד עכשיו המתקפה ההומו- לסבית היתה טיפין טיפין במקומותינו, בא אילן שיינפלד, משורר ובעל משרד יחסי צבור ושם אותם חזק על המפה.
'גאים להציג' אוסף של שירה וספרות הומו לסבית מכיל חוויות ותשוקות של כותבים הנמנים על המחנה.
שיינפלד חגג את הוצאת הספר יחד עם הכותבים והכותבות בבית הכנסת הרפורמי 'בית דניאל' שברחוב בני דן בתל אביב. אז על רקע ארון הקודש הם עלו אחד- אחת והקריאו פנינים מיצירותיהם. ברור שבבחירת המקום היתה יותר מהתרסה: הנה אנחנו כאן ואנחנו משדרים בבית הכנסת (שהרי כולנו יודעים שעל פי הדת היהודית משכב זכר הוא מעשה אסור בתכלית.(
בצד כותבים חדשים שפעם ראשונה העזו להתבטא הופיעו 'גאים וגאות' ותיקים כמו המוסיקאי דוד אור, והמשוררת הלסבית המצויינת- שז.
כל הערב שמענו טקסטים של ערגה גברית אל יישות גברית ולהיפך, ולמי שלא אמון על כך זה היה יותר מנועז.
עפו שם שורות כמו: "תביא לי גבר ארבע על ארבע/לא הכי חדש/אבל משומש במצב טוב/שיהיה בנוי חזק' עם הרבה כוח סוס/ " של שלומי ליברמן.
או : "אני רוצה מאהב לטיני/שיישאני על זרועות/גזעים חטובים/ככלה אחרי חופה/ הוא יצחק עלי/ויפנק אותי/ וידפוק אותי/" של רז סופר.
ןמצד הלסבי: "אשתי/אני רוחצת את גופה והיא צוחקת " של לורן מילק.
אתנחתא מרעננת בין קטע נועז וקשה ו'חודר' אחד למשנהו היתה הזמרת הצעירה והמוכשרת כרמל לבנון. (הבת של שוש מיימון והקולנוען יעוד לבנון) היא כבשה אתה קהל בשירים של חוה אלברשטיין, חנוך לוין ואביב גפן כשהמשורר והמוסיקאי הגאה דוד אור ליווה אותה על הפסנתר.
בקהל זיהיתי את המחזאי אפי כוהן, המשורר יהודה אטלס, דפנה ברק העוזרת של ביבי, האמן לסרו רדוסקביץ ואחרים.

כרמל לבנון. בהקלקת הגדלה: דפנה ברק, עמי פיצה ואיציק כהן.

יהודה אטלס. בהקלקת הגדלה: דודי אור ולסרו רדוסקביץ.