שוש מימון על הסרט "אביבה אהובתי". סרט ישראלי חדש של שמי זרחין. סרט שהוא קולה של ישראל השנייה, זו שגרה בבלוקונים, ואין לה כסף לאן לברוח.
תאריך הכתבה:
26/08/2006
'אביבה אהובתי'- נצחון הקול הפנימי
מאת שוש מימון:
משנה: למרות שכל מרכיבי הסרט משובחים לא חויתי חוויה מטלטלת. היה טוב. נקודה.
תסריט ובימוי: שמי זרחין,
מפיק: איתן אבן
שחקנים: אסי לוי, רותם אבוהב, ששון גברי, לבנה פינקלשטיין, דרור קרן, נתן רביץ, דנה איבגי.
אביבה - אשה קשת יום עובדת כמבשלת בבית מלון בטבריה וכותבת בכל רגע פנוי שיש לה, ואין לה הרבה. אביבה חולמת להיות סופרת. שיום אחד הספר שלה יודפס ועל הכריכה יופיע השם שלה. לאביבה (אסי לוי) בעל מובטל (דרור קרן), ילדים מתבגרים (דנה איבגי ואיתי תורג'מן) , אמא חולת נפש (לבנה פינקלשטיין) ואחות (רותם אבוהב) שנשואה לנהג מונית (נתן רביץ) שמכה אותה. כל הדמויות האלה חיות בשכונת בלוקים צפופה ומתקלפת בטבריה כשמדי פעם מבליח מהחלון הנוף הפסטוראלי והיפהפה של הכנרת, שמזכיר לנו שרק במרחק נגיעה מתקיימת מציאות פיוטית. אלא שהגבורים כה שקועים בטרדות החיים שהם בכלל לא שמים ליופי שאופף אותם. לתוך כל זה נכנס סופר שמעיין היצירה שלו יבש (ששון גבאי) והוא מעין 'מדריך רוחני' לאביבה החולמת.
הסרט הוא קולה של ישראל השנייה. זו שאין לה קול ואין לה פרצוף בתקשורת. ישראל המתגוררת בבלוקים צפופים ואפורים ומן הסתם היוו במלחמה את אותו עורף 'אמיץ' שנותר במקלטים של טבריה כי בעצם לא היה לו כסף לברוח למקום אחר.
גם כאן המילייה שזרחין עסוק בו הוא מעמד הפועלים. אנשים שהעיסוק שלהם סוגר עליהם, חונק אותם והופך אותם למפסידנים בעל כורחם. הפעם הוא הולך צעד נוסף קדימה ומעמיד במרכז דמות נשית – מתלבטת, מתייסרת, חולמת, חושקת, נזקקת, נחנקת, מתוסכלת – אביבה.
אביבה רוצה להיות במקום אחר ולחיות חיים אחרים. היא חולמת על הגשמה עצמית במקום שבו המחנק וחוסר האופציות הוא המציאות הממשית. במסירות בויתור שלה על עצמה ועל הצרכים שלה היא כמעט הופכת לקורבן אלא שבדקה התשעים יש איזה 'טוויסט' קל, שאמנם לא הופך את הקערה על פיה אבל נותן לאביבה את היכולת להתחיל להקשיב לקול של עצמה. לאמת הפנימית שלה.
מעבר לעיסוק בגיבורה נשית על מורכבויותיה, ביחסי אבות ובנים וביחסי אחיות ובעלים, בעיני זהו קודם כל סרט על מודעות עצמית, על תובנות, על 'אסימון' שסוף סוף נופל ומשחורר איזה קפיץ שמאפשר להקשיב לאותו קול פנימי שהיה רדום כל כך הרבה שנים.
זהו הסרט הרביעי של שמי זרחין ( 'ליל סדה', 'מסוכנת' ו'הכוכבים של שלומי') וגם האישי ביותר. שש שנים עבד זרחין על התסריט של 'אביבה' והתעקש שהסרט יצטלם אך ורק בטבריה (המקום שבו נולד וגדל). זהו סרט טוב. על כך אין עוררין. גם המשחק משובח: אסי לוי מצויינת, לבנה פינקלשטיין קונה את עולמה בדמות האם חולת הנפש, ורותם אבוהב החושנית והתוססת מדליקה את המסך. אבל למרות שכל מרכיבי הסרט משובחים, משהו בכל זאת היה חסר לי. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק. לא חויתי חוויה מטלטלת. היה טוב. נקודה.
|
