שוש מיימון כתבה וצילמה: מחווה למפיק הקולנוע דורון ערן וגם יומהולדת שמונים לאורי אבנרי. מי הגיע ומה דיברו?
תאריך הכתבה:
13/09/2003
סינמטק תל אביב - מחווה לדורון עירן
שוש מיימון כתבה וצילמה.
ביום שני השבוע התקיים ב'סינמטק תל אביב' מחווה למפיק דורון עירן. נכון שהוא גם ביים כמה סרטים בקריירה העשירה והמגוונת שלו אבל את עיקר חותמו על תעשיית הקולנוע הוא הטביע כמפיק.
רק לפני עשרים שנה פרץ בסערה לתעשייה (יחד עם הבימאי יעוד לבנון) ומאז יצר 36 סרטים עלילתיים, סרטים תיעודיים וסרטי טלויזיה כמפיק וכבימאי. כמי שמכירה מקרוב את נפתולי הקולנוע הישראלי המיוסר זהו הספק מרשים.
נכון שלא כל הסרטים שעשה הם פאר היצירה, אבל בתוך המבחר הזה לקט סינמטק תל אביב את השאור שבעיסה, והחודש מוקרנים בו סרטיו היותר טובים של עירן.
בכל מקרה, זה נפתח בחגיגה כייפית ועם חברים שבאו לפרגן כמו : מיכה שרפשטיין, שיש קולר, דורית זילברמן, הראל נוף, ניצה שאול, דורון סולומון, ארנון צדוק והשר לבטחון פנים צחי הנגבי.
את הערב פתח סרטו של נדב לויתן 'ילדי סטאלין' שדורון עירן הפיק בשנת 87. בזמנו הבקורת קטלה את הסרט עד עפר, ואני שציפיתי בהתאם למשהו מגוחך ותפל הופתעתי ומאוד. הסרט, שעוסק בתנועה הקבוצית בשנת החמישים כשכולם התייחסו לסטאלין ואל רוסיה כאל 'שמש העמים', מגולל ספור קטן ורגיש ויפה עד כאב על התמוטטות הדימוי הזה אצל הקבוצניקים השרופים.
היו צריכות לעבור 15 שנים כדי שנגלה את הסרט הזה מחדש, וזה מביא אותך שוב להרהורים נוגים - למה בארץ כל כך מתאכזרים אל במאי קולנוע וכותשים אותם ? גם ככה להרים סרט זו לא רק משימה כספית ענקית אלא בעיקר התשה נפשית מתמשכת. סוף סוף מישהו הצליח להרים סרט. למה האכזריות הזאת? בפרט שכאמור מדובר בסרט ממש טוב ונוגע ללב. אבל ככה קרה גם עם סרטי 'הבורקאס' של מנחם גולן, בועז דוידזון ואסי דיין (גבעת חלפון). בחלוף השנים מתברר שבסך הכל הוציאו מכאן סרטים לגמרי לא רעים. מה שכן זה מדרבן אותי לראות את יתר סרטיו של דורון עירן שעם מרביתם הבקורת לא עשתה חסד.
זיוה יריב. בהקלקת הגדלה: דורון ערן וארנון צדוק.
|
| 
גדעון סאמט. בהקלקת הגדלה: גבי עמרני.
|
| 
השחקן הראל נוף. בהקלת הגדלה דורית זילברשטיין.
|
|
תיאטרון צוותא- אורי אבנרי בן 80
שוש מיימון כתבה וצילמה.
לשני אישים בולטים בפוליטיקה וההוייה הישראלית מלאו החודש שמונים: שמעון פרס ואורי אבנרי. לפרס עושים חגיגה בינלאומית גדולה מקושטת בסלבריטיס ומדינאים מרחבי העולם. אצל אורי הסתפקו בתפאורה צנועה וקאמרית יותר: תיאטרון צוותא בתל אביב.
וכאן נימה אישית: אני שצמחתי ב'העולם הזה' של אורי אבנרי הרגשתי חובה להגיע ולהוקיר את האיש שלמדתי ממנו כל כך הרבה. ציפיתי למצוא שם עתונאים נוספים שגדלו אצלו, אבל משום מה נתקלתי רק בזיוה יריב. איפוה שרית ישי? ענת סרגוסטי? רינו צרור? סילבי קשת? ועוד רבים אחרים וטובים?
אבל גם ככה האולם היה מלא עד אפס מקום בחברים לדגל ואנשי שמאל ישראלים מה שנקרא 'מחנה השלום' – אלה שלמרות המצב הנוראי שאנו מצויים בו ממשיכים להאמין ששלום בין שני העמים הוא אפשרי. את הערב הנחה עמיקם גורביץ וחברים של אורי עלו לבימה ושרטטו דיוקן של איש מיוחד יוצא דופן ואמיץ לב במיוחד שלמרות כל ההתנגדות העזה והעוינות כלפיו הוא המשיך לדבוק בקו שמנחה אותו כבר חמישים שנה: שתי מדינות לשני עמים.
אחמד טיבי, לובה אליאב, חיים ברעם, אלכס מסיס, אמנון זכרוני, יצחק לבני, עמיקם גורביץ', שולמית אלוני ריתקו אותנו בפכים קטנים וגדולים על חייו ופועלו של האיש. בסוף עלה גם אבנרי שנראה נפלא כתמיד, רהוט צלול וקולח ואופטימי כתמיד. וכאן המקום להזכיר גם את אשתו המקסימה, רחל, שהיא ואורי יחד מהוים בעצם חזית אחת.
אפשר להגיד הרבה דברים על אורי אבנרי אבל אי אפשר להתעלם מתרומתו הענקית לעולם העתונות הישראלית. וחוץ מזה- כל מה שחזה וצפה וניבא לפני למעלה מארבעים שנה- מתרחש היום: יש ישות פלשתינאית ויש במדינהלא מעטים שמסכים שצריכות לקום כאן שתי מדינות לשני עמים.
אורי אבנרי. בהקלקת הגדלה רעייתו רחל אבנרי.
|
| 
אמנון זכרוני. בהקלקת הגדלה: אחמד טיבי.
|
|
|
