מי קובע את מושגי היופי שלנו? מדודי בלסר דרך גלית גוטמן ועד בר רפאלי. הכי טוב להיות יפה וכל השאר לא חשוב.
תאריך הכתבה:
02/08/2002
הם קובעים את הסטאנדרטים של עולם היופי: אתמול לא ידענו שהם קיימים. היום אנחנו רוצים להיראות כמותם, להתלבש כמותם, לאכול כמותם (לאכול שום דבר כדי להישאר רזים) הם אינם צריכים לדבר, אף לא מילה אחת. הם צריכים רק להיראות, ללכת במין עיכוס סקסי אופייני להם, מעין הטבעת חותם אישי. אם בעבר נשים עיכסו וגברים לא, הרי היום כולם מעכסים. מזיזים את העכוז ימינה ושמאלה, מטה מעלה, מבליטים את האגן, קדימה, מטים את פלג הגוף העליון אחורה, מסתובבים כדי שניראה את קצה הישבנים המציצים, גברים כמו נשים, הכל הולך.
הם הגיבורים העכשווים של ישראל. אתה רואה אותם בתצוגות האופנה האחרונות: בקסטרו מאן, באירוע של אופנת מתפרות הצמרת הגברית של ישראל, בערב שהוקדש לשעוני גס, בבוקר של אופנה גיבור סברינה, באופנת מתאים לי, באופנת בגדי הריון, באופנת בגדי חוף. הרשימה ארוכה. זו העונה בה מציגים את האופנות החדשות. זה הזמן של תצוגות האופנה הגדולות. האוויר לוהט, הקייץ מענה ומתיש, אבל זו העונה של הדוגמנים והדוגמניות, זה הזמן להציג את אופנות החורף של השנה הבאה. שלהי שנה אחת מכינה אותנו לשנה הבאה: בבגדי קסטרו גברים ישלטו מראה הצייד הגברי, בבגדים תחתונים של גיבור סברינה בגדי נמר מינימליסטים, וכך הלאה. כשהדוגמנים והדוגמניות עולים על המסלול הקהל מוחא להם כפיים. בפירוש מוחא להם. לא לבגד שהם לובשים, לא לבגד הים, לא לשעון, לא ללבנים אלא לדוגמנים. לדוגמניות. גלית גוטמן המלכה הניצחית ארוכת הרגליים, תמיד במרכז. תמיד זוכה למחיאות כפיים, מאופקות, קצת קרירות בהתאם ליופיה המושלם והמרוחק. רז מאירמן זוכה למחיאות בדרגת שישה דציבילים. הוא טוב, הוא יפה אבל הוא לא אליל. איתי אטיאס קטן הקומה זוכה גם הוא לשישה דציבילים. ואילו דודי בלסר עם פני הילדה המלאכית והגוף המתוק והמושלם זוכה לתשואות גדולות. ליהי אלון היא חביבת המארגנים, מירי בודהנה היא חביבת הקהל, מלי לוי היא חביבת הספורטאים, רות גונזלס היא חביבת המדיה, ואילו בר רפאלי היא הנערצת על הנוער. ילדות מסתפרות כמותה, מתלבשות כמותה. פגשתי גם ילדה אחת שטענה שהיא הכפילה של בר רפאלי. אין הסבר למה בר רפאלי הופכת אלילה וליהי אלון קצת פחות. ליהי אלון היא יפה, היא חרוצה, היא מתמידה, אבל היא לא אלילה. נשים לא מחקות את המראה שלה. כמוה, בדרגות כאלה או אחרות, הן ג'ין סופר, אינגריד פלדמן, הדר רז, ועוד ועוד. הן יפות, הן מושלמות אבל רק לנה קרי, המעט חוצפנית, הופכת לאלילה. בשנה שעברה הייתה זו אנה באומן המיניאטורית שגנבה את התשואות. אין הסבר: מן הבחינה של המראה החיצוני: היופי ושלמות הפנים והגוף הם כולם כמעט מושלמים, אבל מן הבחינה של הערצת הקהל, אין תמיד הסבר הגיוני. לפעמים הקהל בוחר בגוף קטן, במיניאטורי, בלא מושלם. לפעמים בענק ומושלם. אין הגיון. הנה דניאל ווד, ילד אמריקני חדש אצלינו מושלם ועדיין לא אליל. שוב פני מלאך, עגולים, נעים מראה, ילד טוב אבל עדיין לא דודי בלסר.
כשהם עולים לבמה ומסתובבים לאחור, ואתה רואה שורה של ישבנים, הם ניראים כולם אותו דבר. מה פתאום? הקהל יודע. זה הישבן של ליאור פרידמן וזה הישבן של זוהר ליבה. יש הבדל. בודאי.
הקהל זוכר ישבנים אבל לא זוכר תמיד את שמם, השאלה הכי שכיחה היא: "מי זה? מה שמו?" או "מי זאת, מה שמה?", בודדים בקהל עוברים את הבחינה בידיעת שמו של הדוגמן או הדוגמנית. גם בנוצץ, נכנסים אצלינו עשרות צילומים של דוגמנים ודוגמניות, הגולשים צריכים לזהות במדור ההערות שבסוף הכתבה את שמם, וגם כאן חלות טעויות.
אם לשפוט על פי ההערות שאתם כותבים, ובבקשה תהיו קצת רציניים: הדור הצעיר מפנטז עליהם. נכסף אליהם. "אני מת עליהם" "בא לי עליהם" ועוד הערות מן הסוג הזה שלעיתים עם מילים בוטות גם החופש האינטרנטי מתקשה לעכל. מספיק שתכתבו את המילה עם הסופרלטיב פעם אחת. לא צריך עשרה סימני קריאה ועשרים חזרות. המסר שלכם ברור. מיכל מתה על דודי בלסר, ורוני מת על בר רפאלי. או להיפך. ההערה מאד ברורה לנו. כמה מכם, הגולשים הקבועים שלנו, אוספים את צילומי אלה הנערצים עליהם כמו שדור הוריהם אסף שחקני כדורגל, כוכבי קולנוע.
היום הדוגמנים והדוגמניות הם אין. כל השאר הם אאוט. אם אתה דוגמן ואתה יפיוף אתה יכול לקבל "שואו" משלך, אתה לא צריך לדבר, רק להיראות. נכון: קולבים הם אין וכל השאר הוא אאוט. כמה טוב להיות יפה. כל השאר לא חשוב.
גלית גוטמן לשעוני גס, בהגדלה: שרון פרנס ואיתי אטיאס
|
| 
מלי לוי לגיבור סברינה גם בהגדלה
|
| 
שלי חזן לגיבור סברינה, בהגדלה: מלי לוי
|
|
הישבן של זוהר ליבה לאופנת קסטרו מאן, בהגדלה: דודי בלסר הכוכב
|
| 
דודי בלסר פני מלאך לקסטרו מאן, בהגדלה: רז מאירמן
|
| 
דניאל ווד לקסרו מאן, בהגדלה: שרון פרנס
|
|
|
|
