שכונת חאפ אינה עונה
תאריך הכתבה:
24/12/2000
בספרות הישראלית שכונת חאפ היא שכונה של מחטף. חיים בה אנשים עלובים במיבנים ארעיים. הסופר יורם קניוק שטבע את צירוף הלשון הזה מעולם לא ביקר בשכונת חאפ האילתית. מעולם לא ראה את רחוב האוהלים והקראוונים, הצריפים ומבואותיהם, הנושקים לחוף הצפוני שבין מלון הרודס לגבול ירדן.
מאז ירד הגשם הראשון צופו מיבני המגורים ביריעות פלסטיק. דלתות נסגרו וחלונות נאטמו. חוטי הכביסה שמוטים ורק דגלי ישראל מתנוססים בראש תרני השכונה הפטריוטית.
בצהרי היום, כששמש נעימה מחממת את העצמות מגיחים עלובי העולם ממזרוניהם הבלויים, מיישרים את הכורסא תלת הרגל ומסדרים את סעודתם על שולחנות הפלסטיק: דגים צלויים, פיתות, תה מהביל והרבה וודקה. אין טוב מוודקה זולה ליפות את החיים בשוליים.
יש לשכונת חאפ קו מיים ורקיע משותפים עם מלון הרודס. יש בריזה משותפת, יש שמש שמלטפת לעניים כמו לעשירים ויש ים כחול שהוא טוב לכולם. אף על פי כן אין בין דיירי הקבע של שכונת חאפ החופשית, אפילו בן אדם אחד שמרגיש טוב עם עצמו. כי בן אדם שאין לו בית שימוש ואין לו מקלחת, אפילו ההרודס מעליו, והים הכחול מתחתיו, הוא הלוזר של החיים.
בקארוון הכי מסודר, עם מרפסת מחופה ברשת דייגים, רוטנת דיירת ישראלית מתולתלת שאין לה פרטיות ומאיימת עלי כאילו הייתה בעלת וילה משלמת מיסים ולא תושבת שומקום. אבל היא האמיצה היחידה. שאר רובצי המזרונים, רוסים נעדרי תעודת זהות, ערבים שאזרחותם לא ברורה, זרים שמבקשים עבודת ארעי, לוחשים לך שהחיים בזבל. שואלים אם תוכל לנדב להם כמה שקלים, רק בשביל עזרה קטנה בין חברים. כי בשכונת חאפ החופשית, כולם חברים של כולם. כולם שווים. רק טיפש לא תופס שבמרחק בין מלון הרודס ויטליס לשכונת חאפ - עוברת רק יריקת וודקה אחת.
|
