להיכן נעלם גבי קדוש
תאריך הכתבה:
16/10/2000
אני רוצה לגלות לכם שהשבוע חליתי בדיכאון אילתי. זו מחלה אופנתית. אל גור עוד עשוי להיבחר לנשיאה החדש של ארה"ב משום שרעייתו, טיפר גור, גילתה בראיונות לאומה כי היא סובלת מדיכאון קליני. האמריקאים כל כך התפעלו מהפתיחות שלה, עד שכ 19 מליון אמריקנים הודו כי הם חולים בדיכאון קליני. ביניהם גם שדרן הטלויזיה המפורסם, מייק וואלאס. וואלאס אגב, הסכים עם טיפי גור שאין מניעה לבחור בנשיא שחולה בדיכאון ומטופל, כמו שאין מניעה לבחור בחולה סרטן שהחלים (אצלינו למשל אמנון שחק, דליה רבין פילוסוף ועוד) או כמו שאין מניעה לבחור בחולה לב שהחלים. אם בוושינגטון הגדולה יש הצדקה לאשה מרתקת כמו טיפי גור לחלות בדיכאון, על אחת כמה וכמה שיש לתושב אילת ממוצע. כל אילתי הגון מתלונן בקביעות על העיריה: על הזבל, החינוך, הגנים, הצנרת, המשכורת, הבריאות, מה שתגידו. ומיד נוחת עליו הדיכאון.
מאז שבאתי לגור באילת, זאת אומרת בדיוק שנה, אני בדיכאון. למה? כי אני לא ראיתי את ראש העיר שלנו, גבי קדוש, אפילו פעם אחת. עד שבאתי לגור באילת, ראיתי אותו המון: בכל סעודות הפאר שלרובן הוזמנתי בשל טור עיתונות שכתבתי בתל אביב. ראיתי אותו בחגיגות הגדולות שערך אלכסנדר טסלר מבעלי הנסיכה, אצל ליאורה עופר מהמרידיאן, בקיצור יש לנו עבר כייפי ארוך ומשותף.
מאז שקיבלתי מעמד של תושבת, אני וקדוש לא ניפגשים. אפילו לא במקרה. הנוף האנושי שלי הוא גברים ונשים שמדברים בבליל שפות וצבעים ועולים במעלה השחמון עם שקיות פלסטיק עמוסות בידיים. אני אמנם ראיתי בשנה האחרונה די הרבה פועלים זרים בפתיחות ובסגירות של עסקים אילתיים במרכז הקניות העייף של שכונת שחמון, אבל את ראש עירינו לא. פגשתי את יוליה הבלונדית היפה, את מרקמן מהרדיו, את נטלי הזמרת הספורטאית, את בן יתח הצלם, את ורדה מהפרחים, את פלורי הספרית, את פרד מנדלי הרופא, את ניצה הוכמן הגננת ואפילו את חיה שפר שהייתה מזכירה רפואית ביוספטל. את כולם כן פגשתי, אבל את ראש עירינו - לא.
לא הייתי נכנסת לדיכאון מן העובדה הזאת לולא הייתי שומעת שראש עירינו מגיע בפירוש לכל מקום. לא היה איכפת לי בכלל שחדלנו מלהיפגש לולא היו מספרים שאין באילת מסיבה או בר מצווה או יומהולדת או בית קשישים או רחוב שראש עירינו לא מגיע ללחוץ ידיים. מן המחשבה האיומה הזאת, שכבר שנה אני הולכת בעיר הזאת כל יום מקצה אחד לקצה שני, ולא יצא לי לפגוש אפילו פעם אחת את ראש עירינו נכנסתי לדיכאון קליני. זו היום מחלה אופנתית.
|
