יום השישי הארוך של יואב איגרא
תאריך הכתבה:
02/11/2000
אתם יוצאים הרבה בערבים, שואל אותי אריה מרקמן. הוא מותיקי אילת. גבר משופם ונעים הליכות שמתקשר אצלי מיידית עם מטפורה של עמודי שלמה. עמודים יציבים וקבועים שמי שמתחבר אליהם לא זז מכאן, לא עובר דירה ולא בורח צפונה בחיפושיו אחר מזל אחר. כשאני משיבה לו בשלילה, כי בזמן האחרון, אנחנו יושבי בית, הרבה עם הילדים, וגם אין לאן ללכת, הוא אומר מייד שיש לו תכנית בשבילינו. למה שלא נבוא לחגיגת קבלת שבת שהוא מארגן בין שש לחצות ברפסודה של אילת.
אנחנו מגיעים בשעה שמונה לרפסודה. שני אוטובוסים של בליינים צפוניים כבר הקדימו אותנו. יש זמרת, יש מוסיקה קולנית, יש ריקודים של אנשים שעברו ארבעים ויש הרבה בירה. משום שאני משוכנעת שבלי בירה שום דבר לא יזוז אצלי, אני מזמינה לי שליש מהחבית, ומתעלמת ממבטיו הביקורתיים של בן זוגי. הוא חברי הטוב ומשענתי. החיים בעיר לימדו אותי שהוא יהיה זה, כמו תמיד, שישלם בסוף את החשבון.
על הבר מונחים חופשי צ'יפסים שמנוניים ופופ קורן. גברים ונשים, רובם תושבי אילת, אנשים שמכירים זה את זה שנים, אומרים שלום, ולוחצים ידיים. הנה בעל המשתלה, לידו בעל חנות לצרכי חשמל, כולם חברים כבר הרבה שנים. אנשים קמים לרקוד, זוגות, זוגות, ניראים מעט עייפים, אבל מאושרים. רק אני יושבת כמו אבן, לא שייכת. לבושה בסוודר רך שהקדים את זמנו, משוכנעת שהכי חם לי בעולם, ולא מעיזה להסירו. אשה אחת עם פנים טובות אומרת לי שלום. היא מזכירה לי בכוח מאיפה אנחנו מכירות. היא גוחנת היישר לאוזני ומדברת. בגלל הדציבילים, אני לא שומעת אפילו משפט אחד. אבל היא לא שמה לב.
אחר כך אנחנו יורדים קומה אחת לפינה שקטה וקטנה שנקראת ה"פאב של רפי נלסון". יש שם דלפק, ארבעה שולחנות ואוסף צילומים הסטוריים של רפי נלסון מוגדלים על הקירות. מי שרוצה לחגוג את ההסטוריה על סעודה ומשקה יכול להזמין לכאן בפרטיות כל מה שיחפוץ. אנחנו לא מזמינים דבר. עומדים ליד הדלפק, מחייכים בלי סיבה לאריה מרקמן ומתבוננים ביואב איגרא, הבעלים של מלון הרודס והרפסודה. איגרא, גם הוא עטוף במעיל חורף קצר, אומר שהוא בא לכאן בכל יום שישי, לא יודע למה, אולי בחיפוש אחר עולם שנעלם, ככה הוא אוהב. הוא אומר. מותר לו, הוא הרי הבעלים של הנכס.
שקט פה יחסית ואנחנו מחליפים משפטים פילוסופיים שהולכים טוב עם הבירה ששתינו קודם: נכון שיותר טוב להצליח בקנה מידה ארצי מלהצליח באילת, ועוד יותר נכון שטוב להיות מאושר בעיר קטנה מלהיות עצוב בכרך גדול. אחר כך מגיעים לקטע של "אין נביא בעירו", ו"מי שנופל לביצה המקומית, לא במהרה יעלה ממנה", וממשיכים בתיקון העולם: צריך לעשות ככה, ולתקן ככה, ולהזיז פה ולדחוף שם. כשיואב איגרא מדבר, כולם מקשיבים. כי זה דרכו של עולם: מי שיש לו כסף והוא מצליח, מקשיבים לו. כי הוא ודאי מחזיק בנוסחת הפלא. אני מציינת לעצמי שבהשוואה לגבהות ליבם של המליונרים הגדולים של ישראל, שאת רובם הכרתי אישית, איגרא הוא עדיין בן תמותה. אנחנו מדברים ומדברים, שותים ומדברים, מתקנים את העולם, ואיזה כיף - העולם נישאר בקלקלתו.
למה לעזאזאל לבשתי את הסוודר החם הזה?
|
|
