איך מבלים וחיים ישראלים מליונרים בסיליקון וואלי? מה הם אוכלים? במה הם מאמינים? למה פתחה אלונה ברקת את ביתה? מי ומי היו האורחים?
תאריך הכתבה:
08/02/2002
בשנים האחרונות הפכו מתעשרי עמק הסיליקון שבקליפורניה לנשוא חלום ישראלי, אם תירצו גם לחלום בינלאומי. רובם באו מבתים של המעמד הבינוני, ותוך זמן קצר הפכו מסתם בני אדם שמתפרנסים למליונרים בינלאומיים. הכסף נחת עליהם בשפע ובכמויות, לעיתים היה מדובר בעשרות מליוני דולרים, במקרים מסויימים היה מדובר במאות מליוני דולרים (במקרה של אלי ואלונה ברקת) ואף במליארד דולר ויותר (במקרה של דוידי גילה).
כל הממון הזה נכנס לעולמם בלי מאמץ עליון ובלי הבנה עמוקה בעולם העסקים וגם מבלי שהתגלחו על בשרם או סבלו במשך שנים. כמעט מפעל הפייס. הם פיתחו משהו, מליונרים אחרים או חברות ענק בעלי ממון השקיעו בהם, קנו אותם, וההמשך ידוע.
האמנם? מי שיכתוב את קורות מתעשרי הסיליקון וואלי צריך יהיה להתעכב על השפעתו הפסיכולוגית של הכסף הגדול הנוחת לחיקם של אנשים משכילים שמורגלים לפשטות, שלא היה להם ממון קודם לכן. בהתחלה שמענו על מתעשר זה או אחר שקנה לו מכוניות חלומיות ונדירות, ערך טיול סובב עולם, קנה אחוזה, בנה בית, ערך בר מצווה לבן וייבא מישראל להקות שלמות, כמו אתניקס, או נגיד למשל, זמרי צמרת מיהורם גאון ועד אייל גולן, מריטה ועד אחינועם ניני. אבל ככל שנקף הזמן, התברר כי למתעשרי הסיליקון ואלי יש ערכים שונים מן המתעשרים הרגילים:
הם היו ועדיין נישארו חבורה משכילה, לא רק הגברים שהתעשרו היו מלומדים, גם לרוב הנשים הייתה השכלה על תיכונית או אוניברסיטאית כזאת או אחרת. רובם היו זוגות סטודנטים שפירנסו עצמם באמריקה בזמן לימודיהם ורכישת ההשכלה היתה בעיניהם חלום ילדות. הם ידעו תמיד שהכסף חשוב מאד אבל הוא רק אמצעי לדברים אחרים. הם גרו רחוק מישראל, אפילו רחוק מאד, כי החיים בקליפורניה ובמיוחד באזור סאן פרנציסקו היו תמיד מבודדים יותר ושונים מאלה של ניו יורק ולוס אנג'לס. הם התגעגעו תמיד לישראל, הם המשיכו לדבר עברית ולחשוב בעברית. הם היכירו זה את זה, המרחב החברתי שלהם היה מצומצם בדרך כלל מתוך בחירה. הם התייחסו זה לזה לעיתים כתחליף משפחה. כי המשפחה האמיתית הייתה רחוקה. ביקורים של ישראלים שהגיעו מהבית לאזורם נחשבו לאירועים נדירים והפכו תמיד לארוע חגיגי. הם חלמו בלילות על ישראל, הם כמהו לאבא ולאמא שהמשיכו לגור בבית הישן בארץ והלכו והזדקנו, לעיתים גם ניפטרו, בלי ילדיהם ובלי נכדיהם. גם כשהם הציעו להוריהם לעבור לדירות מפוארות, והיטיבו עימם ברוכשם למשפחתם הישראלית מכוניות, אביזרים וכדומה, עדיין נישארה בליבם אותה כמיהה כואבת של אנשים אהובים שחיים מיקיריהם במרחק עצום, ושלא חשוב כמה טוב לך, ונעים ושלו וירוק בעינים הקליפורניות, הרי הם, אהוביך, חיים בעולם אחר, שסוע, כואב, מדאיג, סובל מקשיי פרנסה ואם לא די בכך, יש בו תמיד סיכון של להיהרג או להתפוצץ ברחובות. בקיצור הם חיו תמיד בטוב אבל לעולם לא הצליחו להיפטר מהחרדה הקיומית לגורל ישראל.
מי שקולט את הפסיכולוגיה של מתעשרי הסיליקון ואלי, תופס שחבורה מופלאה זו של ישראלים לא יכלה ולא יכולה לחיות אחרת מהאופן שבו היא מתקיימת. לפחות בדור הזה. ואולי גם בדור הבא, הכל תלוי באופן בו הם מחנכים את ילדיהם.
אירועי החברה הגדולים שלהם נסובים סביב ישראל, חגים יהודיים הם מרכז של עשייה ותיזכורות משפחתית, נשפים מדהימים הם תמיד למען מטרה טובה זו או אחרת, ופתיחת בתיהם הפרטיים הם תמיד חגיגה ישראלית שיש בה התרמה, הרצאה, לימוד או עשייה למען ישראל. הכיבוד הוא תמיד, איך אפשר אחרת: משהו שמזכיר את הארץ, משהו בניחוח ישראלי, משהו שיש בו חומוס, פיתה, סלט, פלאפל, תפוז, עגבניה ומלפפון. ששונות ונשפים בנוסח פנינה רוזנבלום עם הנוצצים, הבולטים וההדוקים הם דבר שלא יעלה על הדעת, והנתינה לצדקה או לזולת במקום המילים "הרווחתי, עשיתי, צברתי, קניתי" הם אורח חיים קבוע.
בעוד מתעשרי ישראל (לא כולם) מכרכרים סביב תכשיטי גוצ'י ארמני ובולגרי, עושים המון רעש יחצ"ני סביב תרומת איזה מאה אלף שקלים או חבילות שי קטנות, בעודם צוברים מליונים. בונים בתים בגודל של מתנ"סים, ונותנים אפס או כמעט אפס לצדקה, אוכלים יפנית, ויאטנמית והודית, מטיילים במונגוליה, אלסקה וגרינלנד, בונים ג'קוזים, סאונות ומעליות פנימיות, ובעיקר מבריחים כחוק את הונם לחו"ל שם יש להם יאכטה עוגנת בפורטופינו, ופה ושם גם ילדים שמתחנכים קצת בברלי הילז וקצת בסביון, הרי החבורה של הסיליקון ואלי הפכה ליותר ישראלים מהישראלים עצמם. ליותר צדיקים מהאפיפיור ובזה יופייה וחינה.
למה כוונתי? ניתן לאירוע האחרון שנערך לא מכבר בביתם של אלי ואלונה ברקת המתגוררים בפאלו אלטו קליפורניה לדבר בעד עצמו.
יש לזכור: אלי ברקת הוא נשיא "בקווב" מענקי הההיטק הבינלאומי, חברה שניסחרת בבורסה. הוא נימנה על המשקיעים הראשונים ב"צ'קפוינט". הוא הקים בישראל את חברת ההשקעות בי אר אם. כל הדברים הללו מסתובבים בסדר גודל של מליארד דולר, בטוח כמה מאות אלפי דולרים, הון אישי לא מבוטל.
הרעייה אלונה ברקת היא חברת אירגון הצדקה ע.ל.מ. בישראל. באירוע האחרון, האשה הזאת מכרה כרטיסים. היא פעילה באירגון האמריקני "איפק" ובפדרציה היהודית של סאן פרנציסקו. הם זוג לא נוצץ בתכשיטיו. הם אלגנטיים, נקיים, נעימים, מחונכים, משהו בנוסח ילד טוב ירושלים. את הערכים הבסיסיים שלהם אי אפשר לשנות, גם אי אפשר לקחת מהם.
לאחרונה הם אירחו בביתם המהודר ורחב הידיים את יוסי עמרני, קונסול ישראל בסאן פרנציסקו, וסגנו גיל ליינר. מטרת הכינוס הזה היתה שהקונסול יכיר מנכ"לים, סגני נשיאים ואנשי כספים ישראלים של החברות בסיליקון וואלי. מצד שני מטרת הרצאתו של קונסול ישראל הייתה בקשה מהישראלים לסייע בהסברה לקהילה היהודית ולעם האמריקאי בעניין סכסוך ישראל והפלשתינאים. כך רוכשים דעת קהל, וכך עובדים המליונרים הישראלים מקליפורניה, אנשים שיש להם הכל במובן החומרי, בשירות מדינת ישראל.
הרצאתו של הקונסול סיכמה את המתרחש בארץ. משום שהישראלים החיים באזור ההוא קוראים עיתונים עבריים ועוקבים יומית אחרי המתרחש אצלינו, לעיתים יותר משאנו עוקבים, (אלא אם כן אנחנו או בני ביתינו מתפוצצים בעצמינו, והיידע שלנו אישי וכואב) הוא לא חידש לישראלים הרבה.
מה שכן: בקשתו מהישראלים לעזור בהסברה יצרה הדים רבים במאזינים, וכשעזב, דיברו ביניהם הישראלים שמשהו חייב להיעשות בנידון. מי שמכיר אותם יודע, שהם לא רק מדברים.
מן הצד החברתי: מספרים לי שזה היה מפגש "מלבב ונעים," אלה מיבחר המילים בהם הם השתמשו. הוא היה מלבב ונעים, כי הכריח את הישראלים לחשוב אינטנסיבי על המתרחש בישראל ולחשוב מה הם "יכולים לתרום כדי לעזור". לדברי הנוכחים, הקונסול יוסי עמרני נאם יפה מאד והרשים בהופעתו. הוא השיב לשאלות המשתתפים, "בחן ובסבלנות."
להרצאה הוזמנו כ 70 קרואים שאיכלסו את חדר המגורים (כך מכנים הישראלים את הסלון בקליפורניה), ולא הרגישו ששבעים בני אדם נכנסו לסלון. כי הסלון גדול מאד ומתאים לאירועים גדולים.
הסלון מרוהט בריהוט מודרני ומתוחכם ש…יובא מישראל (שימו לב: לא מאיטליה), מהחלונות הגדולים שלו משתקף הגן הירוק על עיציו, שיחיו העבותים והדשא הירוק ירוק, כפי שרק דשא קליפורני יודע להיראות.
ריצפת השייש בבית מכוסה בשטיחים פרסיים מרהיבים בצבעיהם ובהרכבי הדוגמאות שלהם. הקירות מכוסים ביצירות של גדולי האמנים הקלאסיים כמו פיקאסו, שאגאל, ואמנים מודרניים ועכשווים יותר כמו בריסין הצרפתי או הורביץ.
את הכיבוד הכינה מיק. בעלי הבית לא הזמינו סושי וסשמי, חסילונים וקלמארי, או סלמונים וצלעות מיניאטוריות בשיזיפים, אלא את הקייטרינג של מיק. מיק היא ישראלית שלמדה בארץ בבית ספר לשפים והקימה מסעדה צמחונית כשרה במרכז הקהילתי יהודי שבפאלו אלטו. שם המסעדה שלה הוא "מיקס".
את השמחה סיפקו הנוכחים, דהיינו המיפגש בין הקרואים שאוהבים ומכירים זה את זה, ושכל אחד מהם הוא שם מפורסם בעשייה בעולם ההייטק, ומעסיק ומפרנס גדול של רבים.
להלן שמות כמה מהנוכחים:
אלן ומנחם כהן. מנחם הוא מנכ"ל חברת מרקדו שעובדת על תוכנה חיפושית. חלק מהחברה נימצא בישראל.
מיכל וערן פלמון. ערן הוא ממיסדי חברת מרקדו.
יהודית ויוסי פרל. יוסי היה מנכ"ל חברת די אס פי בארה"ב עד שהחברה נימכרה על ידי דוידי גילה לאינטל. עכשיו יוסי פרל שותף עם ג'ורג' הבר (ג'ורג' הבר הגיע לקליפורניה מישראל עם אשתו קורניליה, שהיא ארכיטקטית, לאחר שכבר מכר שתי חברות שהקים) בחברת סטארט אפ שג'רג' הקים בשם מוביליג'נט. הם מפתחים צ'יפים לטלפונים סלולריים. החברה עוד בחיתוליה, וחלק מהשיחה נסב בהתעניינות בה ובאיחולי הצלחה.
ליאורה ולוי גרצברג. לוי הוא ממקימי חברת צוראן, שחלקה נימצא בישראל והוא נשיא החברה. החברה מייצרת צ'יפים למצלמות דיגיטליות, נחשבת למצליחה מאד וניסחרת בבורסה.
רות ועמוס וילנאי. עמוס הוא ממיסדי חברת אם אן סי ונשיאה לשעבר. החברה ניסחרה בבורסה ונקנתה על ידי חברת אי אם סי סי, חברה אמריקאית שבסאן דייגו קליפורניה, בסכום עתק. (חברת אם אן סי יצרה צ'יפים לתיקשורת באינטרנט).
חיה ועמוס ברזילאי. עמוס מכר את מרג'אנט, חברה שהקים, לחברת קומרס אחד. קומרס אחד היא חברת ענק שניזקקה לחברתו של עמוס ברזילאי כדי להשלים את מוצריה. החברה של עמוס עסקה בהכנת קטלוגים על האינטרנט. עתה עובד עמוס ברזילאי בקרן הון סיכון ששמה וי או 12 אי אן.
יעל ואמנון לנדן. אמנון הוא נשיא חברת מרקורי בארה"ב. החברה יצאה בעבר לבורסה . מייסדה היה אריה פיינגולד. החברה מצליחה מאד בזכות כישוריו הייחודיים של אמנון לנדן.
איריס וגדעון מנטל. גדעון הוא מנכ"ל חברת קומטאג' ופחות מוכר לרבים.
מיכל ועופר בן שחר. עופר בן שחר הקים חברת סטארט אפ בשם נוש. הוא מנכ"ל החברה. החברה מפתחת תוכנות לניהול. בעבר היה עופר ממקימי נטדיינאמיקס שנימכרה בידי נשיאה, צחי רינות, לחברת סאן מיקרוסיסטם.
כרמלה ואליעזר פסטרנק. אליעזר הוא סגן נשיא לטכנולוגיה בחברת סטארט אפ ששמה ברידג' ווב. אליעזר פסטרנק ועמיר מכלף הקימו את החברה. עמיר הוא הנשיא. הם מפתחים תשתית לווירלס. קודם לכן אליעזר פסטרנק ועמיר מכלף הצטרפו לחברת נטרו עוד כשהייתה בראשית דרכה. נטרו ניסחרת בבורסה. השניים עזבו את חברת נטרו עוד לפני יציאתה לבורסה, כך שלא חלו עליהם חוקי איסור מכירת מניות.
גבי ושלמה רקיב. שלמה הוא סגן נשיא חברת טריון. אחיו ז'אקי רקיב הוא הנשיא. האחים למדו באוניברסיטת באר שבע ותרמו לאוניברסיטה מליון דולר.
נוגה וישראל ניב. ישראל היה ממקימי חברת אופל שנימכרה לאפלייד מטרייל. הוא הקים חברת דוט קום. רעייתו נוגה היא פסיכולוגית. את תואר הדוקטור בפסיכולוגיה קיבלה בפאלו אלטו.
דבורה ורפי חטב. רפי היה ממקימי חברת דייזי הידועה. כיום יש לו חברה פרטית קטנה.
ישראלה ורם בנין. רם המכונה רמי, היה ממקימי חברת דייזי. כיום הוא יועץ עצמאי לחברות היי טק רבות. ישראלה התמחתה בסידורים ייחודיים של שולחנות מעוצבים. היא כתבה ספרים בנושא ואף הופיעה בסדרות טלויזיה שהפיקה בעצמה ומכרה לרשתות.
חנה ונחום שחם. חנה מוכרת נכסי נדל"ן באזור. היא נחשבת למוכרת מוצלחת ורשמה לזכותה הרבה עיסקות חיוביות לשני הצדדים. היא מקצועית ואמינה.
גלית וארז לורבר. ארז הוא סגן נשיא לפיתוח עסקים בחברת בקווב. החברה שהמארח ובעל הבית הוא נשיאה.
ענת וערן פילובסקי. ערן מגדולי רואי החשבון בעיסקי ההייטק. הוציא את חברתו של דוידי גילה לבורסה. ענת פעילה מאד בחיי הקהילה, הזוג פתח לא מכבר את ביתם המרהיב לפעילות התנדבותית. ראה כתבה אחרת במדור "ישראל היפה."
מיכל וטדי שילון.
אורנה מכלף.
רונית אוהל, נשיאת הדסה של הסניף הישראלי בפאלו אלטו.
אורית וחגי שוורץ, איש כספים בחברת סטארט אפ ששמה אטריקה.
פנינה ואנדרו שימל. הוא רופא שיניים ואשתו מסייעת על ידו.
אידית ואביב ברגמן. אביב הוא מרצה באוניברסיטת סטנפורד. ועוד אורחים שמסיבות טכניות בלבד לא ניזכר שמם. כן אין באיזכור שמה של אשה בלבד קביעת עמדה לגבי מצבה המשפחתי אלא אך ורק היעדר מידע נוסף של הכותבת.
בעלת הבית אלונה ברקת, פעילה בצדקה
|
| 
בעל הבית אלי ברקת נשיא בקווב וממובילי ההייטק
|
| 
הקרואים בבית משפחת ברקת. כולם מראשי ההייטק שנרתמו לעשייה למען הבית בישראל
|
|
לאה אתגר.
|
|
