איך סולקתי על ידי פקידי משרד התיירות, שמשלמים את האוטובוס, מהשתתפות בסיור עיתונאים? איך הם מחליטים מי מוזמן ומי לא? אני מרגישה מאד לבד.
תאריך הכתבה:
19/02/2002
לאחרונה נודע כי פקידי משרד התיירות סילקו אותי מהשתתפות בסיור עיתונאי תיירות היוצא השבוע לאזור העמקים. יצויין כי האוטובוס המסיע עיתונאים לסיורים מקצועיים, ממומן כמסורת (עוד מימי ליפקין שחק) על ידי משרד התיירות. הפקידים סילקו אותי מהסיור המתוכנן, זאת משום שהבעתי דעתי באתר האינטרנט הזה כנגד טיולים תיירותיים באזורי סיכון, וכתבתי כי בימים אלה, כתבי תיירות נאלצים להכריע לא רק אם יאכלו אומצה או תרנגולת אלא גם אם יטיילו במבואות שכם או במבואות כרם בן זימרה בגליל. כתבתי גם כי מנויו של שר תיירות ימני היכול להסיט תקציבים כרצונו, יכולה ליצור מציאות חדשה ולא מוכרת. (ראה כתבה מבית השגריר המצרי בעמודה השמאלית.).
לדעתי, בכלל לא חשובה מה דעתי הפוליטית, בכלל לא חשוב שאני אוהבת גדולה של ארץ ישראל ומכירה בה כל שעל גם מעבר לקו הירוק, ושלאף אחד אין באהבת ישראל זכויות יותר מרעהו, כל אלה אינם לעניין. אלא:
יצויין כי בכל שנות עבודתי, נהגו עיתונאים להביע דעתם על שרים, משרדי ממשלה, תופעות ואירועים ללא פחד וחשש, בתנאי שהביעו דעתם בצורה תרבותית. אלה הם אושיות הדמוקרטיה הישראלית ואלה הן אושיות מדינה חופשית. לאחרונה החלו הפקידים של משרד התיירות לאשר או לא לאשר השתתפות עיתונאים בסיורי עיתונאים כאילו המדובר בגוף פרטי שלהם ולא בגוף ממשלתי.
הקביעה של "הפקידים" מי יצא לסיור ומי לא, היא עניין אנטי דמוקרטי. אפילו עניין מפחיד. יש בעולם משטרים שבהם פקידים קובעים מי לחיים ומי למוות. עניינים גדולים מתחילים תמיד בעניינים קטנים, כמו בפקידים שקובעים מי ניראה להם ומי לא. אני משתמשת במילה "פקידים" כי באמת איני יודעת מי החליט ומי קובע איזה עיתונאי מתאים לקו של משרד התיירות ואיזה לא. "פקידים" היא שם כללי לכל אנשי השלטון המתקיימים מתקציבים ממשלתיים הבאים בסופו של דבר מכיסו של העם ומכיס האזרח. ניסיתי לדבר עם השר בני אלון , שר התיירות, האמנתי כי אגיע אליו כי הוא בא ברגישותו להספיד את דודתי שרה המבורגר הי"ד שנירצחה בידי מחבל ברחובות ירושלים, אבל הוא שוהה בימים אלה בארה"ב. כך שאיני יודעת אם יש לשר יד ורגל בהחלטת סילוקי, ולכן אני אמשיך לדבר על "פקידים" בלבד.
ביקשתי להבין מן "הפקידים" למה הוחרמתי על ידי משרד התיירות ונעניתי, ואני מצטטת: "את כתבת על האירוע בבית השגריר המצרי וזו היתה כתבה אנטי תיירותית מובהקת, אם את לא מבינה מה לא היה בסדר בכתבה שלך, אז את מיתממת. שפכת את התינוק עם המיים. אנחנו מציעים לך לשתוק, להתכופף ולא לעשות רעש, כי הרחקתך מהסיורים, זו לא החלטה קבועה ולסיורים הבאים אולי כבר תצאי, כי לדעתנו -והמשכיל בעת ההיא ידום- זו החלטה שעשוייה להשתנות עם הזמן. אנחנו לא יכולים להגיד לך מי בדיוק החליט שלא תצאי לסיורים של משרד התיירות. את פירסמת כתבה לא טובה שעירבה את משרד התיירות, האוטובוסים והפקיד. דהיינו עירבה אותנו. אנו מנועים לכן מלהגיד יותר."
כידוע, בסיורים הללו, המטיילים כולם מתארחים, סועדים, לנים וכו' על חשבון המארחים שהם גופים קיבוציים, התישבותיים או פרטיים שונים. גם הפקידים של משרד התיירות מצטרפים, סועדים, נהנים ומתארחים חינם, רק ההסעה והנהג ממומנים על ידי משרד התיירות.
בסיור האחרון לים המלח למשל, ביקשו העיתונאים וכך סוכם עם המארגנים, לשוב לתל אביב דרך ערד, ואילו "הפקידים" הורו לנהג האוטובוס לנסוע דרך קליה ויריחו וכפרים ערביים הסמוכים לירושלים, כי "הפקידים" אמרה שזו מדיניות משרד התיירות לנסוע דרך השטחים. האוטובוס, אגב, היה לא ממוגן.
חסר היה, ולו אף במיקרה, שהיו יורים עליו.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא פחדנית. מי שמכיר אותי יודע שהרחקתי מסיור כזה או אחר, אינה משמעותית בעיני. מי שמכיר אותי יודע שאני יכולה ויודעת להילחם על עקרונותי. מי שמכיר אותי יודע שאני רואה בעבודתי המקצועית שליחות ושמעולם לא התכופפתי ושאני גם מוכנה ויודעת לשלם את מחיר אי ההתכופפות.
אני מבקשת מהעיתונאים שיש להם כבוד למקצוע ולעצמם לא להתפתות להטבות סיר הבשר של "הפקידים" ולא לחטוא בכתבות מטעם. ניראה לי שחופש העיתונות הוא הדבר הראשון במעלה שעומד על הפרק. התירוץ שהעיתונות מכורה, כי המצב הכלכלי במדינה קשה ומוכרחים להמשיך לטייל, לא מקובל עלי.
אני מצידי פניתי לגופים הממונים באגודת העיתונאים, דיווחתי על האירוע וביקשתי סיוע. בהגינות עיתונאית שיגרתית, פניתי גם לדוברת משרד התיירות, יידעתי אותה בפרשה וביקשתי תגובתה.
אני רק מנחשת שאני לא אמשיך לטייל בסיורים ממומנים על ידי משרד התיירות, אלא אם כן יפסיקו את החרם עלי. או אם יצליחו להסירו בפעילות של אגודת העיתונאים. כשהתופעה מתרחשת בקובה, קוראים לה "סתימת פיות" כשהיא מתרחשת בישראל, והיא חדשה יחסית, בולעים אותה ולא יודעים מה לעשות. באמת, אני מרגישה מאד לבד, "בודדה במערכה" בלשון מליצה. והלואי שאתבדה. זו הרגשה שכבר חוויתי אותה בעבר, ואני משערת שעם כל הכאב, ואודה שזה מכאיב, אדע לעמוד בה. אני רק מנחשת ש"הפקידות" תמשיך לטייל, להינות, לבלות, לשלוט ולחלק הוראות לעיתונאים מה כן לכתוב ומה לא. אל יהי חלקי עימכם.
|
|
