כתבה זו נמצאה בארכיון נוצץ  |  לעמוד הראשי של נוצץ לחץ כאן
 כתבה הבאה  | כתבה הקודמת  | חזרה לארכיון
מה קרה בתל אביב ביום הכיפורים? משהו טוב שיוצא לנו מן החגים. כייף לא נורמלי.

מה קרה בתל אביב ביום הכיפורים? משהו טוב שיוצא לנו מן החגים. כייף לא נורמלי.
תאריך הכתבה: 17/09/2002



זה היה יום כיפור נפלא. רק טיפשים עוזבים את תל אביב ביום הכיפורים. לא הייתה טלוויזיה, לא היו בתי קפה, לא מכוניות, לא קולנוע, לא היה שום כלום, מזל שלא ניתקו את החשמל. אבל זה היה יום מופלא. היום היחידי בשנה שהתרחשו בו דברים נהדרים ושונים:
רוכבי האופניים דהרו ברחובות העיר כמו בימים שלא היו כל כך הרבה תמרורים ורמזורים ולא היו רכבים ממונעים. מן הירקון ועד יפו, עיר של אנשים עם אופניים ובגדי רכיבה יפים בעיקר אדומים, יצאו לרחובות. אני לא מדברת על ילדים, הם היו הראשונים לקלוט את הפוטנציאל. הגדולים יצאו לרחובות, רכבו לים, הלכו ברגל, עשו ג'וגינג. רצו עם הכלב. זה היה היום הכי יפה לספורטאים. החופים היו מופלאים. נשים תל אביביות יפות ישבו בחבורות בחוף מציצים. גברים שלא נועלים את האופניים שיחקו שש בש. יוגיסט ישב בחוף הכלבים (צפונה להילטון), ודיבר עם הגוף שלו. הוא הגיע על קורקינט והוא היה מושלם. פעם ראשונה בחיים אנשים רכבו לאורך החוף במקום בו נוגעים הצדפים במיים.
הים היה הכי חלק ונעים שיש. לא קר, לא חם, לא היו מדוזות, לא אצות. פשוט נקי וחלק עם גלים קטנים בשביל השעשוע. אנשים התפלשו בחול. היה מרחב מחייה. אנשים שחו למרחקים. ביום הספורטאים אתה רואה בכל מקום אנשים שיודעים להזיז את עצמם. אתה רואה גם אנשים שהולכים ובאים מבתי הכנסת. תל אביב מלאה בתי כנסת. על כל בלוק וחצי יש בית כנסת. חשבתי שצריך ללכת לבית הכנסת. כל האנשים הטובים והלבושים שחולפים על פני בדרכם להתפלל בטוח נהנים מהתפילות, מהאוירה, מהצום שהוא ניקוי הגוף, מהשלווה המאחדת, אולי גם מהצפיפות החברית. קלטתי שבתפילות בבתי כנסת כבר יש לי הרבה ותק ואילו תל אביב עיר ללא מכוניות, על אופניים, היא חידוש מרגש.
לאורך רחוב דיזנגוף ליוותה אותי בנאמנות נידת משטרה, נינטנדו רץ חופשי על הכביש. הוא לדעתי הכלב הכי חכם בעיר. הרגשתי בטוחה. הסכנה היחידה אותו יום היתה להידרס על ידי דרדס עם קורקינט. זאת בלי לקחת בחשבון את הסכנה שהקב"ה לא יסלח לי על שנטלתי ממנו רק יום אחד של חופש.
אחר כך חזרתי הביתה לערוך שולחן לארוחת שבירת צום. עם הילדים והנכדים, הכי טובים שיש. חזרו הסכנות הרגילות: צריך להיות בסדר עם המשפחה ועם כולם, לא להידרס, לא להתפוצץ, לא לעצבן (מה יגידו?) ולא להתעצבן. לשרוד.
איזה חיים עשינו ביום הכיפורים.


 כתבה הבאה  | כתבה הקודמת  | חזרה לארכיון   | חזרה לעמוד הראשי