כתבה זו נמצאה בארכיון נוצץ  |  לעמוד הראשי של נוצץ לחץ כאן
 כתבה הבאה  | כתבה הקודמת  | חזרה לארכיון
איך זה לנסוע שלושה ימים בטיול ג'יפים לנשים בלבד מטבריה ועד אילת? איזה דיבורים הולכים ובאיזה בורות ניתקעים? לאה אתגר השתתפה. מה התרחש בסעודת שפים ערבים וישראלים בהילטון תל אביב?

איך זה לנסוע שלושה ימים בטיול ג'יפים לנשים בלבד מטבריה ועד אילת? איזה דיבורים הולכים ובאיזה בורות ניתקעים? לאה אתגר השתתפה. מה התרחש בסעודת שפים ערבים וישראלים בהילטון תל אביב?
תאריך הכתבה: 20/10/2002



שמו של המסע היה "שרתון צ'אלנג'". הלינות והארוחות החגיגיות היו במלונות שרתון בטבריה, תל אביב, ים המלח ואילת. במובן הגסטרונומי זה היה מסע בתנאי חמישה כוכבים למען המלחמה בתאונות דרכים. הנשים נשאו דגלים וכרזות, הדליקו אורות, יצאו מטבריה. עצרו בתל אביב, לנו בים המלח וסיימו באילת. השתתפו שנים עשר ג'יפים ו 25 משתתפים. ביניהם שלושה גברים: מנהל המסע ושני צלמים. זו הייתה חוויה ניפלאה במובן הגיאוגרפי: המסלולים בשטח של נחל פרצים וואדי עתק היו יפים עד מאד. במובן המוטורי: הנהיגה בלילה בקניון צר ומלא בורות ענק וההתמודדות של הנשים עם יכולות הג'יפ בשטח היו מרתקות. במובן הדמוגרפי: כמו בארץ ישראל המגוונת היו פה נשים שאין להן כל מכנה משותף פרט לרצון לנהוג בג'יפ בשטח קשה. אף על פי כן הן הסתדרו ביניהן יפה והתיידדו.
הצטרפתי, נציגת תיקשורת יחידה, למסע הג'יפים כשעצר בתל אביב בהנחה שזו תהייה חוויה אחרת. ואכן זה היה אירוע שונה מכל מה שהיכרתי עד כה. הוא נפתחה בטקס פירסומי מוכר וידוע: בצילומי טור הג'יפים שעצר בתל אביב ברחוב הירקון עם מפורסמות שהגיעו מהבית כמו פנינה רוזנבלום, גליה אלבין, ענת עצמון, נופית שבח ומיכל קפטה. בצילומים הן יצאו עולצות על הג'יפ בג'ינסים מוקפדים וחולצות צמודות. במציאות אף אחת מהסלבריטאיות שהגיעו להראות רצון טוב, לא נסעה עימנו בג'יפ אפילו מילימטר.
עד לרדת החשיכה כשנכנסנו לנקיק המוביל לתוך נחל פרצות הספקתי לקלוט שאני יושבת בג'יפ של חיות שטח. האחת אשת בעל מוסך לג'יפים משומשים שנהגה בג'יפ המשפחתי הישן והמשופר מאד שהביאה מהבית. קלטתי שאין כל מכשול שהיא אינה עוברת בקלות ובמיומנות, והשנייה חברה שלה וסייענית שכבר נסעה לצד בעלה בכל מסעות הג'יפים העולמיים. אותי הושיבו מאחור, בין המקרר הקטן לבין דלת נעולה תמיד (כי זה המקום הקבוע בטיולי שטח של בנם בן הארבע) וביקשו ממני לקרוא מתוך המפה-מחשב המחוברת ללווין ומראה היכן אנחנו נימצאות בדיוק. ציון שמות המקומות מהמפה הלווינית לא נחשב ל"ביג דיל". לא הועלתי להן. הלכתי לאיבוד בשפע הפרטים הטכניים כשדיברו על למה הג'יפ מתחמם, ולמה אצל הג'יפ השכן אין מגעים והבלמים שלהטו חדלו מלתפקד. גם כשדיברו על אפיית בורקעס מבצק קשה שמחממים לפני שמגישים לא היה מה לתרום. די השתדלתי אבל לא הייתי שייכת. הן מצידן לא השתדלו יותר מדי. חשתי שאני למעמסה. אפילו שיצאתי למסע בראש טוב המשכתי לדאוג מהדרך, מהחושך, ממחבלים, מהבלמים שאבדו, משטפונות, ממה לא?! גם הצורך להשתלב נכון בחבורה עימה אשהה עוד יומיים ושני לילות העיק עלי.
קצת לפני הכניסה למערת הקמח באזור סדום גדלו הבורות הפעורים והעצומים. הג'יפים נתקעו, הגלגלים היו תלויים באוויר, והמעבר בנקיק החשוך והצר היה מפחיד, איטי עד מאד, מעין מלחמה אינסופית בין בורות לערימות חול בצורת אבקת קמח. מישהי שששמעה קולות רחש חשודים למעלה, שאלה בלחש אם יש בינינו איזה נושא נשק? (לא היה). הג'יפ האדום שניקרא על שמו של בן למשפחת ג'יפאים שנפטר ניתקע עם האם השכולה ושני גלגלים אחוריים באויר. בשמיים שררה עננות גבוהה והחזאי הזהיר מפני שטפונות במדבר. מכשירי הקשר כולל הפלאפונים והחיבור ללוויין השתתקו בתחתית הנקיק. חלק מהג'יפאיות סברו שמי שעבר את המהמורות מוטב שימתין במפתח הואדי ולא בערוץ הצר של הנקיק. כך או כך ההחלטה הזאת עוררה את זעמו של הגבר היחיד מפקד המסע, והיא סיפקה חומר למחשבה מסוג של: איך זה שהותירו את הפיקוד בידי גבר, וצריך בעתיד לקחת למסע הזה רק נשים, שקולות, זהירות. בשל קשיי השטח ואיטיות ההתנהלות, הגיעה השיירה למלון שרתון ים המלח רק בעשר בלילה אל ארוחה חגיגית, שיחת סיכום, מקלחת חמה ולישון.
אני למדתי אותו יום להגיד "יא ווארדי" משהו בערבית בסיסית כמו "אלוהים ישמור" כל אימת שנכנסים לאיזה בור עצום. למדתי שנסיעה מהירה היא "גיהוץ". למדתי להוריד אויר מהגלגלים במדבר ולנפח שוב בשטח לפני שעולים לכביש. למדתי שאין כבוד גדול יותר מללדת ילד בשטח ואכן אחת המשתתפות היתה בהריון בחודש התשיעי. ואילו אשה אחרת התפארה שלפני חמש שנים ילדה ילד שטח. למדתי על נעילות, קומפרסורים ועוד מונחים ומעשים שאני מקווה כי לעולם לא אצטרך להם בחיי. אבל קלטתי: כמה מהנשים נשואות לבעלי ג'יפים. הן מטיילות עם הבעל או עם עם המשפחה שנים רבות ומשתתפות בכל נסיעות האתגר. הפעם הן נטלו את הג'יפ מהבית, את ההגה ואת האחריות. כמה מהן סיפרו שבן זוגן מעולם לא איפשר להן לנהוג. הפעם, הם השאירו את בן הזוג עם הילדים והחמות בבית.

הידד לג'יפאית השקולה מירי מגבעת עדה. בהגדלה: ג'יפים בבוקר בים המלח טרם יציאה

הידד לג'יפאית הצעירה, בהגדלה: קבוצת נשים וגבר אחד

פנינה רוזנבלום ועוד מפורסמות בהקלקת הגדלה, במסע שבו לא השתתפו אבל גילו רצון טוב. צילם: ישראל מלובני.

אשר יגורתי בא: למחרת בבוקר הודיעו לי שתי חיות השטח כי עלי לעבור לג'יפ אחר והצילו אותי. עברתי לג'יפ "קיא" חדש מן הקופסא. הייתה שם מוסיקה טובה, ריפוד נוח וחלונות חשמליים. המהמורות הפכו לקלות. נעלמו הדיבורים הטכניים על נעילות שלא קיימות, סחיבות, זריקות ושבירות. הג'יפ הממוזג פשוט נסע חלק. כך נוסעים היום הג'יפים החדשנים. בשביל לטייל בשטח לא צריך מוסך צמוד. עם נהגת שקולה ולא מעשנת העומדת בראש מועדון "לייף סטייל" הישראלי עברנו את כל המכשולים לאט לאט. היו הרבה צחוקים טובים, התפתחה חברות נעימה והיתה תחושה שהנה הלחץ יורד. גם חיות השטח הורידו מתח. בנחל שחורת כבר היינו חבורה מגובשת. הכרנו שמות פרטיים, תחביבים, מקומות מגורים. משתתפת אחת, מורה לריקודי בטן שמה מוסיקה מתאימה והחבורה תפסה ראש של ריקודים במדבר. פה ושם שפתו קפה על גזיות, הציעו סיגריות (רוב הג'יפאיות מעשנות וכמה מהן גם בג'יפ סגור), כיבדו זו את זו, הוסרו המחיצות והטיול הפך למושלם. בערב הגענו למלון שרתון אילת. אף על פי שכמה מהנשים הוציא ראשים ונפנפו בידיים בג'יפים שהסתדרו בטור בכניסה לעיר, אף אחד לא שם. אבל בלובי המלון חילק המנכ"ל לנשים מדלית השתתפות במסע והתיקשורת המקומית צילמה. שני הגברים הצלמים שהשתתפו במסע, צילמו נון סטופ. הן הבטיחו לנשים שהסרט ישודר בערוץ הספורט בשבת בשעה שלוש וזכו לשיתוף פעולה. רבות מהשאלות הגבריות נעו לכיוון המיני הבנאלי כמו "מה תעשי אם בזמן המסע בעלך יבגוד בך" וכדומה. הנשים, טובות סבר השיבו בהתרצות. הן דיברו על בגידות, חיתולים, משפחתיות ואהבה. זה היה מסע של סתלבט. מסע איטי וזהיר. לא קל, אבל הוא הסתיים באפס צרות. ללמדך שהזהירות בדרכים תופסת גם בשטחים קשים מאד לנהיגה. כששבתי ממנו ועם יד על הלב, אם יזמינו אותי להשתתף גם בשנה הבאה, אבוא.
(לאה אתגר)

שפים יהודים וערבים בישלו ארוחה למען השלום ואכלו בהילטון תל אביב. דיברו על מטבח וסכינים. היה מצחיק, לעיתים מביך.

פיליס גלזר וראש בית הספר למלונאות בנוטרדאם, בהגדלה: שפים יהודים וערבים במטבח ההילטון תל אביב

זה היה אירוע מוקפד וטעים שנערך לאחרונה בהילטון תל אביב. שפים שהגיעו מרמאללה, שכם וג'נין בישלו במחיצת שפים ישראלים בהנהגתו של השף אביגדור ברו. את הארוחה אכלו משתתפי הכינוס של איגוד מנהלי בתי מלון. החל מדני שניידר מדן אילת ועד יאנוש דמון העומד בראש האירגון. הגישו פילה דג דניס עם שבבי חרדל, בורגול, ירקות שורש, זיתים, פלפלים ועגבניות. אחר כך הגיעו עופיון צלוי עם מחית ארטישוק וקינחו בבקלאווה ביתית ופירות העונה. יינות ברקן הותאמו לארוחה. בפתיחה אמר יושב ראש השפים הערביים העומד בראש בית הספר למלונאות "נוטרדאם" וגר במזרח ירושלים: "אין מקום כמו המטבח שהוא מלא בכלים מסוכנים. אבל אנחנו השפים, מוסלמים נוצרים ויהודים, משתמשים בסכינים רק למטרות בישול." המאזינים לא ידעו אם לצחוק או לבכות.
בשולחן בו ישבתי נכח גם בעל מסעדת ברבור בכניסה לאום אל פאחם. הוא סיפר ברוח הזמן, כי לאחרונה ישב בערב במסעדה שלו עם חברים ישראלים. כשהתאחרה השעה, אחת מנשות הסועדים טילפנה לבעלה ושאלה היכן הוא נימצא. הוא דיווח לה. היא כעסה: "כשתשוב הביתה, אם הערבים לא יהרגו אותך, אני אהרוג אותך.". זו הייתה אמורה להיות בדיחה.
השפים הישראלים סיפרו איך בעבר ביקרו במסעדות יריחו שכם ורמאלה. דיברו על היעדר הפרנסה, על המצב, על התקווה לשלום. היתה אוירה של קירוב לבבות. היתה סעודה יוצאת דופן ברוח הימים האלה.
(ל.א.)

אלכס קוטאי מי שעומד בראש האגודה הישראלית למדיטציה טרנסנדטלית קיים בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים עם המהרישי באחד האולמות במלון תל אביבי. המהרישי דיבר ממקומו בארצות הברית, על מסך רחב הוקרנו דבריו והשואלים מכל העולם שלחו שאלות. אלכס קוטאי המתגורר בהררית מזה כעשר שנים מגיע מידי יום רביעי למקום אחר בארץ בו הוא עורך מפגשי לוויין עם המהרישי. קוטאי סיפר כי כשעזב את תל אביב ועבר להררית מצא חיים שלווים ונקיים שהתאימו לו עד מאד. רעייתו של קוטאי היא רופאה בצפון וילדיו הולכים לבתי ספר באזור בו הוא גר. לדבריו החיים בהררית לאחר החיים בתל אביב היטיבו עיצו ועם משפחתו.


 כתבה הבאה  | כתבה הקודמת  | חזרה לארכיון   | חזרה לעמוד הראשי