האמריקאים מטיילים הרבה פחות בעולם. בג'ונגלים של גואטמלה מטאטאים לפניהם שבילים מפחד הנחשים. לאה אתגר טיילה ובילתה עם האמריקאים. הדולר הולך רחוק.
תאריך הכתבה:
06/03/2003
מאת לאה אתגר:
לאחרונה נסעתי עם משפחתי מהענף האמריקאי לטיול לגואטמלה. נסעתי ביום בו היינו בטוחים בישראל שמחר תפרוץ מלחמה. חזרתי אחרי 21 ימים מאושרים בניו יורק ובגואטמלה, לתוך מדינה עם ממשלה חדשה שפוחדת פחות מהטילים של סאדם אבל עדיין עם פיגועים וכלכלה קורסת.
אף על פי שגם אצל האמריקאים יש דיבורים על קשיי כלכלה וחרדת טרור, הרי שמח שם יותר משאצלינו. האמריקאים אמנם מטיילים פחות. גואטמלה למשל, הנמצאת באמריקה המרכזית, ריקה מתיירים, ולכבוד האמריקאים שכן מגיעים מטאטאים את שבילי הג'ונגלים של טיקל הצפונית מפחד הנחשים. יש מאה סוגים לפחות, תשעה מהם מסוכנים ביותר. גואטמלה היא ארץ יפה, מעניינת בשל בהיותה ארץ מתפתחת אבל נחמדה. קצת מזכירה את התחלואים הכלכליים של ישראל בשנות החמישים, אבל אצלינו הייתה אז חריצות ותחושה שבונים ארץ לעם. כשהסתובבתי שם, רצו לי מחשבות בראש, שאם לא יתארגן כל אחד מאיתנו לעשות מקסימום למען ארצינו, הרי המדינה היפה שלנו עשוייה ללכת כמו שאמר אריק איינשטיין, "פייפן", וכל מה שהשגנו כאן בחיינו שהיו טובים עד כה - יאבד, ואז גם גואטמלה תיחשב גן עדן בשבילינו. (אפשר לקנות דונם אדמה על אגם ריק ונקי בכעשרים אלף דולר. שווה רק למי שרוצה לחיות שם, לבנות מלון, או להתחתן עם מקומית, שכן אין טאבו ולא רושמים על שם זרים.)
אהבתי את גואטמלה כי יש בה משהו אוטנטי, נאיבי, ילדותי, נעים. יש טבע לא מקולקל. הרי געש פעילים. אגמים שנוצרו מרעידות האדמה ויש בהם מיים צלולים עד לקרקעית וצבים וקומרנים וברווזים ומעט בני אדם שוחים.
בלילה אחד לפנות בוקר היתה לנו רעידת אדמה קטנה במיטה וזהו כניראה דבר רגיל כי בבוקר אף אחד לא התרגש יותר מדי. יש להם עיר שוק ששמה "צ'יצ'יקסטננגו" עם מלון פאר ציורי שהיה מינזר. עיר אחרת שנחרבה ברעשי אדמה 12 פעמים, אבל נבנתה בקושי מחדש. כמעט כולה הסטורית ספרדית ובת קומה אחת. יש ג'ונגלים ושמורות טבע מרהיבות בצפון המדינה, שם חיו שבטי המאיה שנכחדו. המלונות ליד האגמים ניפלאים בעיצובים, בשירות, בצבעוניות ובפינוק. מחירם בין 150 עד 300 דולר ללילה לזוג. שמונה יחידות של המטבע המקומית שנקרא "קיטצלה" שוות דולר אחד. אם לא תיעצר האינפלציה שלנו, גם אנחנו נגיע לשער חליפין כזה.
האוכל טוב טעים וזול גם אם אתה מקפיד לאכול במסעדות לתיירים. הייתי די זמן בכל חור פרט לגואטמלה סיטי שהיתה לי נקודת מוצא לטיסות הפנים. רוב הטיסות לא יוצאות בזמן. גם לא בחברות המקומיות כמו "טקה" ו"טיקאל". הטיסות הבינלאומיות בחברות אמריקאיות לוקות באיחורים ועמוסות בנוסעים ממוצא גואטמלי. בסוף מגיעים בסדר גמור.
הוטרדתי על יד קטע במדריך האמריקאי הנפוץ שקראתי על גואטמלה בו סופר על טיסה מקומית של כ 150 נוסעים שהתרסקו ואיש לא ניצל. במקום הוקם פארק לזיכרם אבל כותב המדריך מציין ש"לא נעים לטייל בפארק כי עד היום יש שם שרידי אדם שלא נאספו. זאת כאשר אחד מהנספים היה שר באיזו ממשלה דרום אמריקאית.". מפחיד.
בשל אותו המדריך הזה המספר על בית אכסניה מיוחד שבו שוהים התרמילאים מישראל, שכרתי נהג ונסעתי לאי פלורס שם צויין הבית הזה. מצאתי אכסניה עלובה עד מאד שיש בו אולי רק מבריחי גבול מקסיקנים או גברים ספרדים אבל לא ישראלים. כניראה, מספרם של התרמילאים שלנו בארץ זו כמעט אפסי בימים אלה. אני מנחשת לכן שמספרם של התיירים בעולם ממש זעיר. הטרור הכלל עולמי החריב את ענף התיירות הבינלאומי. האמריקאים המטיילים הגדולים של העולם כמעט ולא מטיילים. הצרפתים כן מטיילים. אולי זה הזמן לטייל.
הגואטמלים אותם פגשתי הם אנשים טובים, חמים, אדיבים ומנומסים. הם עניים. החלום של הצעירות להיות מורות, של הצעירים להיות רואי חשבון, והכי פרוע ומושך בחלומותיהם זה לחיות באמריקה.
יש אוכל, יש ירקות ופירות הכי שונים ומיוחדים. מי שעובד שם מתפרנס וחי, אבל בצורה שונה מזו של תרבות השפע. הבתים חלקם מטוייחים וחלקם לא, הגגות ממתכת מגולוונת. העניים ממש חיים בבתי טיט או בצריפי עץ. יש רבים שחיים כמו פעם: לאור נרות, מבאר מיים, נודדים בדרכים הלא מיושבות. מגיעים לשווקים עם חצי בית על הגב ועשרות ילדים שנישאים על הגב של האמא או על גב אחיהם הקטנים. יש שם אינדיאנים וצאצאי המאיה, ספרדים ומונגולים ועוד, אם להאמין למדריך שלנו שהראה לנו אש במערה מרחוק ואמר ששם מקריבים במקום קרבן אדם בעלי חיים כמו כלבים ותרנגולים, הרי יש שם כל הדתות והאמונות, ואין שם צער בעלי חיים חזק.
הגואטמלים הם עם של בני תערובת. עם נעימות ופשטות שמחה. יש גם עשירים גדולים מאד עם וילות וחצרות ומפלי מיים וכלבים שומרים כמו בסרטים, אבל האוצר הגדול של גואטמלה הוא הטבע והאגמים, עם האנשים הפשוטים והבסיסיים שחיים בתוכו. האוצרות הם הג'ונגלים על חיות הפרא שלהן (יגוארים למשל ואני לא ראיתי אפילו אחד, רק נחשים וקופים ורקונים ותרנגולי יער וציפורים מכל הצבעים והסוגים) וגם הפיתוח האנושי. במקומות הכי פרועים למשל ב"אטיטלאן"הם בנו מלונות פאר על המיים שמשתלבים נכון עם הנוף ומטפחים סביבם גנים טרופיים הכי יפים שיש.
גואטמלה, בערך 13 מליון תושבים, קטנה כמו מדינת טנסי, רוב האוכלוסין מצטופף בערים, בחלקה ארץ לא מיושבת, עדיין לא ממוסחרת עד הסוף. יש נושאי נשק והמון שוטרים בפתח כל בית עסק ובצמתים ראשיות (מפחד הבנדיטוס ולא מפחד בן לאדן). היא ברובה הררית ומיוערת באלפי צמחים, חלקם לא מוכרים. היא עשירה במיים במקומות מסויימים וצחיחה עד מאד בקטעים לאורך הגבול עם הונדורס ואל סלבדור.
הגאווה הכי גדולה שלהם הן החורבות הנפלאות של שבטי המאיה. עיר שלמה קבורה תחת הג'ונגל ורק חלקה נחשף.
נפלא ללכת שם ונפלא עוד יותר לטפס אל המקדשים העתיקים שם הקריבו קורבן אדם. הכי מרתק לטפס על הפירמידות שגובהה של אחת מה, הקלה, הוא 92 מדרגות תלולות וקצת שבורות.
בעניין הזה של הטיפוס, שווה לא לדלג על הטיפוס לפירמידה האחרונה ששם התקינו ידיות משני הצדדים. דווקא הטיפוס הקל הזה הוא הכי שווה במראה מעל הג'ונגל שרואים ממנו.
יש מסעדות טובות. לא ברמה פלצנית, אבל האוכל המקומי טוב ובריא, המון ירקות ופירות. גבינה לבנה טובה. הרבה נאצ'וס, טורטיות, ומאפי תירס ממולאים בבשר (טמאלס). לא יקר, יש דגי בס שחור ובס לבן, הרטבים שלהם טובים. הגבינה הצהובה שלהם חריפה וטובה. בגדול: גואטמלה היא ארץ שמקרינה שמחה. גם המוסיקה היא כלי מיתר ונקישה. עליזה בצליליה ולא מורכבת.
זו ארץ ענייה שמשקיעה המון בבטחון פנים, בכל חור שומרים חמושים. זו ארץ שיודעת לפנק את התייר. הדולר הולך שם רחוק גם בשווקים שעמוסים בארנקים, בגדים, רקמות, חרוזים, כדים, מסכות, חגורות, תכשיטי איזמרגד ירוקים ועוד, הכל עבודות יד אוטנטיות. כי זה מה שיש לקנות שם.
כוח העבודה זול ויש תחושה שהגואטמלים מתקדמים ועושים. קצת נחים, אבל משתדלים. חם שם ולח. אביב ניצחי. גם כשקר- לא קר ממש. בהשוואה לאותה תקופה בארצות הברית בה נסגרו שדות התעופה, הקור הציק לגופי עד כאב, המעידה על הכפור והדשדוש בשלג בלתי נמנעים, הרי גואטמלה היא מקום להשתזף בו על האגם.
יש לזכור שגואטמלה היא ארץ שמלקקת פצעיה מהמון מלחמות פנימיות בין התושבים השונים. משחיתות של כוחות שולטים, מעוני תרבותי קשה, מבערות, מהיעדר סדר. אף על פי כן יש תחושה של קידום מואץ שטרם פגע בכל הטבע הפנטסטי של ארץ מרכז אמריקנית מרתקת זו.
הרפתקאות גואטמלה שלי לשמונה ימים, בתנאי מחלקה ראשונה, במלונות חלומיים, עם מקומיים שמטאטאים לפניך את השביל כדי שלא תדרוך על נחשים, כולל טיסה מישראל לניו יורק, עם מדריך ונהג עלתה כ 2500 דולר לאדם. המחיר הזה כולל גם פינוקים, אלכוהולים מול השקיעה, שינויים בתכנית המקורית שאינה מחזירה כספים, מוניות ספישאל מעיר לעיר. לאכול איפה שבא לך, בקיצור מה שבאמת בראש שלך. לא כולל טלפון בינלאומי שהיה מחובר נון סטופ לילדים שעושים סקי בצרפת, אבל השאירו את התינוקות בישראל.
אי אפשר להתעלם: הטיול שלי לגואטמלה עמד בסימן של חיבור למציאות ישראלית שאי אפשר לשכוח, חיברתי לעצמי מין פזמון מטמטם שם כשישבתי עם הרגליים במיים: "אני יושב על האגם, בגואטמלה בטיקאל, חושב ציפור, דואג שרון", ועוד שטויות כאלה.
בקטעים מסויימים של הטיול היינו רק אנחנו. בקטעים אחרים פגשנו את אותם שישה שבעה אנשים שמטיילים בגדול ובעצלות. (הגואטמלים מזהירים למפרע ממים וממזון במקומות לא מומלצים). אחד מהם אמריקני ידוע שילשל מן היום הראשון והקיא על אחרים חוץ משעל אשתו. הוא בא עם אשתו ואחותו והם הזמינו ושילמו מראש עבור שלושה חדרים במלונות הכי יפים, ובכל מקום שהגיעו קיבלו רק חדר אחד.לא שמתי לב אם הם שילמו וקנו עוד חדר, או בחרו ללכת למלון אחר זול יותר, אבל האיש הזה סבל כל הטיול ולא עזב.
בסוף שהוא הרגיש יותר טוב, ודפק איזה סטייק ענקי במסעדה מומלצת, הוא הקיא.
אבל אצלינו הכל דפק תיק תק. היו החדרים הכי טובים, המקומות הכי יפים, מכל רגע נהנתי. מכל יום, מכל הליכה, מכל טיפוס. רק דבר אחד לא הספקתי לעשות: לטייל כמה קילומטרים מצמרת עץ אחת לשנייה כמו שהמקומיים מטיילים על העצים. יש להם דבר כזה בשביל 250 דולר מעץ לעץ ואתה מוחזק ונשמר על ידי כבלים באויר.
. כמו תמיד, אפשר גואטמלה במחיר יותר זול, ויעידו על כך שני הישראלים התרמילאים היחידים שפגשתי בדרך. פרט להם לא פגשתי אף ישראלי מטייל בגואטמלה בעת הזאת.
עד לניו יורק טסתי אל על. אני חשה שצריך לתמוך באל על, אם מתאפשר לי, אני בוחרת בחברה הלאומית שלנו. הטיסות הישירות של אל על לניו יורק הן מהטובות שיש. נוחות, זריזות, בטוחות, דייקניות. גם השירות והאוכל ללא דופי. את ההמשך עשיתי בחברת התעופה האמריקנית "קונטיננטל". אף טיסה שלהם לא יצאה בזמן. היו איחורים של שבע שעות על הקרקע לטיסה שאורכת חמש שעות באויר מניו יורק לגואטמלה סיטי. טיסות הפנים בחברות הגואטמליות עולות כחמישים דולר לטיסה בת חצי שעה והן זולות. הן מתעכבות בגלל ערפל בוקר ולכן לא יוצאות בזמן.
לפני גואטמלה ואחרי גואטמלה הייתי גם במנהטן וגם בפרברים של מאונט קיסקו כשעה צפונה מהעיר. עם כל הפחדים מהטרור וניצני המיתון באמריקה – החיים שם הם גן עדן כמו שהיו תמיד. רק הפרצופים מתחלפים: יותר זרים שמתאזרחים, יותר בני מיעוטים, אבל יש שם עדיין חוק וסדר ומרובעות ולוקל פטריוטיזם שהם הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאיזו שהיא אומה בעולם. מי שהמציא את האמירה ש"העולם הוא כפר גלובאלי אחד" חשב בראש אמריקני: כל העולם צופה בסי אנד אן, ושואף להיות אמריקה גם אם חלקים ממנו מצהירים על שינאתם לאמריקאים. הכוח של האמריקאים נעוץ גם באיכותם האנושית. איכות שגם ישראל התקרבה אליה לפני שנים ספורות. איכות- שאם לא נתעשת, היא תיעלם אצלינו. אנחנו עלולים להישאר עם טלויזיה בכבלים ומהדורות סי אן אן שזהות בכל העולם, גם בגואטמלה, ולא לאיכות החיים הזאת התפללנו.
מזרקה באנטיגואה, גם בהגדלה
|
| 
שלומית ולאה אתגר על גג הפירמידה. גם בהגדלה.
|
|
|
|
