כתבה זו נמצאה בארכיון נוצץ  |  לעמוד הראשי של נוצץ לחץ כאן
 כתבה הבאה  | כתבה הקודמת  | חזרה לארכיון
לאה אתגר טיילה יומיים באתרי הצפון והמסקנה: הצפון לא הרוס ולא מדוכא. בכפר בלום קרואסונים שנימוחים בפה. ביראון האגם שורץ חיים. בחולה רואים קולנוע תלת מימדי. במטולה עומדים נפעמים מול הכל טוב, והיין הטוב נשפך כמיים. החופש חוזר לצפון.

לאה אתגר טיילה יומיים באתרי הצפון והמסקנה: הצפון לא הרוס ולא מדוכא. בכפר בלום קרואסונים שנימוחים בפה. ביראון האגם שורץ חיים. בחולה רואים קולנוע תלת מימדי. במטולה עומדים נפעמים מול הכל טוב, והיין הטוב נשפך כמיים. החופש חוזר לצפון.
תאריך הכתבה: 02/09/2006




מאת לאה אתגר:

השתתפתי בסיור עיתונאים שאירגן משרד התיירות בשיתוף משרד יחסי הציבור של יעל שביט שכותרתו: "החופש חוזר לצפון." מי שחשב שהצפון הרוס, יתבדה. פרט לשטחים פתוחים שרופים באזורי קרית שמונה וסביב החולה, הרי פגיעות אלפי הרקטות שבטלויזיה נשמעו וניראו כה איומות והרסניות, תוקנו ונעלמו. פה ושם עדיין עובדים, אבל בפירוש הצפון ניראה יפה כתמיד. הצפון לא הרוס ולא מדוכא. להיפך, הצפון רק משווע שהחופש ונופשיו ישובו אליו. תושביו ממתינים לאורחים ומצטערים על תום הקייץ, שיא עונת התיירות שהלכה השנה לאיבוד. אלפי הצימרים היפים משוועים לאורחים. אתרי התיירות, פרט לזה של צוק מנרה פתוחים וירוקים מאי פעם. גשם דווקאי קייצי שירד אחרי מטחי הקטיושות הביא לצמיחת עשב ירוק בין העצים השרופים. פה ושם ביקשו מארגני הסיור שלנו מהמארחים להשאיר לנו לראות איזו פגיעת רקטה שטרם תוקנה. אנחנו יודעים, את הכל אפשר לבנות ולתקן פרט לאובדן חיי אדם. לכן האתר העצוב ביותר הוא זה שסמוך לאריה השואג בכפר גלעדי. שם קיפחו חייהם תריסר חיילי מילואים. אוטובוסים של תיירים עוצרים לראות ולהצטער. יש שם גל עד טרי, נרות, צילומים, סיפורים קשים, ואדמה חרוכה. הרבה שקט וכאב. זהו אולי המקום היחיד בצפון שאי אפשר להעלים בו את מה שאירע. משך יומיים ולילה סיירתי בצפון. תושביו, לפחות בעלי העסקים שמטיבעם הם האמידים יותר, פתחו את הלב והאירו פנים. הם מבקשים: השיבו את החופש לצפון. רק כך נחזור לחיים נורמלים וזה הרי מה שכולנו מבקשים.

יראון, מקום אופטימי עם מזל:
המסע שלנו התחיל בקיבוץ יראון, הם השכנים הכי קרובים למרון א ראס. הכפר עם החיזבאלה שהבונקרים שלו מתחת לבתי הפאר כיכבו אצלינו בטלויזיה. אנחנו עומדים מול בתי הפאר שכמה מהם משמשים כבתי קייץ לעשירי סעודיה. צריך לזכור, גם אצל שכנינו ישנם מליארדרים עם בתי קייץ וחורף, כי גם אצלם היו לפני מלחמת לבנון השנייה, היו שש שנים של שקט ופריחה. שלומי פלקס וחבריו מקיבוץ יראון מסבירים לנו כי מכל אלפי אלפי הרקטות, אפילו לא אחת נפלה בשטח הקיבוץ. מיקרה? מזל טוב? לך תסביר.
העובדה היא שבקיבוץ יראון נעים. מגישים פשטידות נהדרות לארוחת בוקר ומטיילים עימך בסבלנות וחן: במרכז יראון עומד לו כמו תמיד "האגם החי" זהו פרוייקט תיירותי ותיק למשפחות שגובים בכניסה אליו 28 שקלים, ותמורתם נותנים לך כניסה לאגם שהוא שלולית ענקית ירוקה עם גומא, שיש בתוכה את כל העולם ובן דודו: יש באגם איילים, ברבורים, ברווזים, ציפרים, ואין סוף בעלי חיים מכל הסוגים והמינים שמשתכשכים במיים ביחד עם סירות פדלים עמוסות במשפחות. סביב כל הקולנוע הזה יש גם גן חיות קטן שמחצית מכלוביו בנויים במיים ומחציתם על היבשה. למרות הצפיפות זהו מקום מטריף לילדים קטנים שרואים ונוגעים ומלטפים את כל בעלי החיים אפילו שמעל האיילים כתוב: "זהירות, אייל מסוכן, לא להאכיל" והכוונה היא שבני האדם מסוכנים לאיילים ולשאר בעלי החיים ולא להיפך.
שרידי המלחמה הם רק בסיפור הולדת במבי אחד קטן וחמוד ממין נקבה ששמה הוא "קטיושה" והיא מסתובבת שם נראית חומה ומנוקדת והכי חמודה בעולם.
יש בקיבוץ יראון תעשיות משגשגות, צימרים על ההר ואפילו שטח שיועד להרחבה ובו 32 מגרשים בני שלושת רבעי דונם כל אחד שנימכרים כמעט חינם למי שרוצה לבוא ולבנות ולחיות. המגרשים הללו ממש נוגעים בבתי הכפר הלבנוני וטרם נימכר אף לא אחד מהם. כשאני שואלת אם סימנו אותם קרוב כל כך ללבנון כדי להפחיד, משיבים לי, מה פתאום, בחרו במיקום עוד לפני המלחמה כי חשבו שזה המקום עם עם הנוף הכי מרתק. להזכירך, פה חיים הישראלים הכי אופטימים בעולם. לפי תוצאות המלחמה האחרונה, יש להם סיבה להייות אופטימים.

יקבי הרי הגליל: היקב של הנשים:
פה לא נפלה אף קטיושה ולא נפגע אף בקבוק. זהו היקב הכי מודרני וחדשני בישראל. הוא ניבנה ב 2003 בבעלות קיבוץ יראון ויקבי רמת הגולן. יש בו מרכז מבקרים מרתק מבחינה ארכיטקטונית. שילובי מתכת, עץ וזכוכית ברמות לא מוכרות ביקבים בישראל ובעולם. היקב שוכן בלב מטעי הקיווי שאתה יכול לטעות בהם כגפנים. הוא יקב פעיל, ריווחי, מצליח, עם יכולות אירוח מהודרות ומצויינות. יש בו מרכז אירוח עם סלטים וגבינות ופירות מהליגה הראשונה. בראשו עומדת מנכלית, רונית בדלר, בעלת רקע כלכלי עיסקי. גם תפקידי המפתח האחרים מאויישים בידי נשים. פרט לעובדה שליקב מגיע צל"ש על הצלחותיו, אירגונו וחינו, הוא גם היקב היחידי במדינה המנוהל בידי נשים.

תנופת בנייה במצפה הימים:
אכלנו צהריים במלון הבריאות מצפה הימים. מזנוני חדר האוכל שם ניפלאים. מרוב דיאטה ובריאות אתה דופק שם אלפי קלוריות מיותרות. רק טועם קצת מכל דבר, וחוזר והולך שוב, ואכלת פי שלוש מהרגלך. גם שם, לא נפלה אף קטיושה. רעש הבנייה היחידי ששומעים הוא הרחבת סוויטות חדשות והוספת חדרים מהודרים. לאחרונה הוכנס מלון מצפה הימים לרשימת האחוזות והטירות המומלצות בעולם. לספר עבה ששמו "רלה שטו" וההשתייכות לקבוצה הזאת נחשבת לשיא הפאר וההידור.
במצפה הימים, כשבונים, מרחיבים קומה ובונים מדרגות מתכת שצובעים בירוק, ופורצים חלונות שהופכים לדלתות וכך הלאה. אולי זה נשמע טלאי על טלאי, אבל התוצאה היא כפרית ביתית נהדרת עם שלווה ירוקה, עם חן שקשה לייצר. מסביבך יש מפעלים של יצור גבינה וסדנאות בישול, מסעדה וספריה ועוד.
כל הקומפלקס הזה ששמו מצפה הימים הוא גן עדן שמחירו לשבוע בריאות לזוג הוא 8500 שקלים, ואם יש לך את הזמן, הממון והסבלנות, שווה.

כפר בלום וגם קצת גונן: היו קטיושות? קפה ריחני וקרואסון שנמס בפה.

שטנו בקיאקי כפר בלום. בזמן המלחמה הורידו את הציוד ליפו. בדיעבד שום קטיושה לא נפלה על האתר. השייט בסירה או בקיאק מרתק. יש במקומות בו מתחברים הבניאס והדן מיים ברמה הגיונית. די כדי להינות ומעט מדי כדי להתהפך ולהיפצע. יש חליפות הצלה, שרוכים למשקפיים והדרכה נכונה. המסע על המיים הוא נעים, אפילו מרגש. רק הטוסיק נירטב. רמת הסיכון מתקרבת לאפס. אם לשפוט על פי המתרחש שם, הרי השייט בסירת הגומי מסוכן יותר מהקטיושות שבדיעבד לא פגעו במיתקנים, ולא שרפו את הנהר ולא את עציו או גדותיו. לולא ידענו שרק לפני שלושה שבועות היה כאן גיהנום, לא היינו זוכרים. הפסטורליה האנושית חוגגת .היא מופרעת רק בצעקות השמחה של יושבי סירות הגומי.

בקיבוץ גונן מעמידים אותנו מול הנוף. מדווחים על בניית בתי עץ חדשים שהיום קוראים להם "סוויטות" ולא צימרים. (להזכירכם, טרם המלחמה הייתה בצפון פרוספריטי) . אכן הצימרים ניפלאים. חדרים מרווחים עם מקלחונים רחבים וגם ג'אקוזי בכל סוויטה, מיטות גדולות, מטבחונים מצויידים ואפילו מערכות שמע וקולנוע. אם לא די בכך יש שם קורסים והרצאות מכל סדנאות הרוחנית העולמית, ומכל נושאי העולם. היום קוראים לאוניברסיטה העממית הזאת "חופש עם תוכן". כי זה מה שהשוק הישראלי אוהב.

מלון כפר בלום הוא המפעל המפורסם והמשגשג של קיבוץ כפר בלום. שם המלון הוא "פסטורל". יש בו נעימות כפרית שמשלבת נוחיות רבה, פינוקים, אבל לא פלצנות מיותרת. מלון פסטורל קנה את עולמו בפסטיבלי המוסיקה שנערכים כל שנה בהתאם לעונה. הקהל שמגיע הוא קהל עילית, ומשום הפופולריות של האירועים אנשים מזמינים חדר כמעט שנה מראש.
מנהל המלון, דובי בנארי, הוא בן כפר בלום. איש מיוחד עם הבנה נכונה של חיי הקיבוץ וכיווניו הכלכליים העתידיים. תחת הנהגתו בדקנו מיתקנים חדשניים שזה עתה הוקמו כמו אולמות שמע מיוחדים לקונצרטים ועוד שפע פיתוחים טכניים חדשים שהוכנסו לשטחים הציבוריים. גם שם לא נפלה אף קטיושה וממתינים לשובם של הלקוחות הקבועים בכליון עיניים.
הכי אהבתי: בבוקר ליד דלפק הבר בכניסה לפסטורל מכינים קפה ריחני ממכונות חדישות, קרואסון חמים שנימוח בפה ומגישים לך עיתון טרי שזה עתה הגיע. גם מפנק, גם חכם.


משפחת פיין ממטולה. החיים הטובים בטווח האוייב. רק לראות ורצוי לפרגן ולא לקנא.

למשפחת פיין, בעלי בית שלום, יש מלון עשר סוויטות ומסעדה, יש מטעי תפוחים לאורך כל הגבול עם הלבנונים, ויש כל מה שישראלים חלמו וחולמים להגיע אליו בארצינו. משה פיין ירש את כל הבתים והנחלאות מסבא רבא שלו ומאז הגדילם ופיתחם עשרת מונים. הוא ורעייתו אנשים חרוצים טובים ונפלאים שחיים במקום הכי יפה במטולה, (אפילו יש להם בסלון מוזיאון משפחתי ייחודי וקטן). שנימצאים בחיים הכי אידיאלים האפשריים. בדיעבד, גם הקטיושות לא נפלו אצלם. אבא פיין אמנם מקטר על כמה שורות עצים שהטנקים שלנו שנכנסו ללבנון עקרו בטעות חשכת הלילה, אבל אם לשפוט על מה שהיה יכול להיות כאן, הוא גמר בזול את המלחמה: הסוויטות בבית שלום שבבעלותו, שלמות יפהפיות ומצליחות. עצי הערבה הבוכיה גזורים כמו בסרט. הגן שלו מרהיב. המסעדה שלו פורחת. אפשר לקבל שם ארוחת בוקר כולה תוצרת בית, ארוחה של חביתות וסלטים וגבינות ומאפים ב 55 שקלים, ואתה יכול לאכול ללא הגבלה. (זו נחשבת מעלה). הרעייה מרים פיין היא אשה מאירת עיניים ובעלת טעם משובח. בקיצור כל מה שקשור למשפחת פיין ולבית שלום הוא מפעל מצליח עד מאד. רק לראות ולפרגן, לראות ולבוא להתארח. מלון בוטיק נחמד.

רק במוזיאון לצילום של ורטהיימר נפלו כמה קטיושות:
בפארק התעשיה תל חי ובמוזיאון לצילום נפלו קטיושות. נפלו מסביב, בחנייה, על הדשא ולתוך הבניינים. כבר תיקנו כמעט הכל כי סטף ורטהיימר שמכר לוורן באפט חברה בארבעה מליארד דולר, לא ממתין לתקן על חשבון המדינה.
מנהל המוזיאון, אריה שגיא, מעביר אותנו דרך תערוכה של דורותיאה לאנג, אמריקנית שצילמה פועלים חקלאים. תערוכתה נפתחה עוד לפני המלחמה, אבל נשמרה במרתפים ועתה היא שוב תלוייה על הקירות. מציגה צילומי עבר ייחודיים בשחור לבן.
על הקירות מוצגת גם תערוכה של ליאו קאן. אנגלי שהגיע ארצה על חשבונו ב 1912 וצילם ממראות ארצינו. מרתק.
רק אצל סטף ורטהיימר ראינו קטיושות חיות שלא התפוצצו עדיין תקועות באדמה, ראינו גגות שלמים שהועפו, דשאים שחטפו פצעים, אבל המקום כבר חי ומתפקד, ולמי שאוהב את מה שסטף אוהב באמנות, כדאי לשוב ולבקר.

שמורת החולה. המקום עם הכי הרבה סרטים:
הגענו בחטף לשמורת החולה. זהו המקום השרוף ביותר באזור. שטחים נירחבים מסביב, שריפות ענק שהותירו אדמה חרוכה. טרם נכתב הדוח האומד את סיבלם ושריפתם של בעלי החיים בטבע.
מחוסר זמן לא סיירנו בשמורה, אבל ראינו סרטים. באודיטוריום קטן הראו לנו סרט על נדידת הציפורים. הושיבו אותנו עם משקפיים תלת מימדיות על האף. רוח מלאכותית נשבה עלינו, גשם השפריץ על פנינו. ציפורים עפו אל עינינו. הרגשנו כמו מרחפים על פני האדמה ולמדנו על מסעם העולמי של הציפורים שישראל היא מרכז ענק עבורם.
פרט לסירטונים ששמם "עופוריה", ראינו גם מעין תצוגה אודיו ויזואלית של חיות מפוחלצות, אגמים, מה שהיה ומה שיהיה. מעניין ומרתק למשפחות ולילדים.

סטייק משובח ויין טוב בגולן:
במרום הגולן אכלנו במסעדת הבוקרים את הסטייק הישראלי הטוב במדינה. במרום הגולן שהוא קיבוץ עשיר מגדלים את הבקר שמגישים אחר כך כסטייק משובח במסעדה. היה גם יין טוב, וריח החופש היה באויר. בהחלט לא ריח הדם והקטיושות. לא זכר הסבל והצער, אלא טעם של חופש, חופש אמיתי בחיק הטבע של הגולן. חופש שכולם מתפללים להמשכו. הבעייה העיקרית שהוצגה היא שריפת שטח המרעה הטבעי בגולן. עכשיו יצטרכו לייבא חציר מתורכיה, קש מיובש למזונם של הבקר, מה שעשוי לייקר את מחיר הסטייק. לא בטוח.
אי אפשר להתעלם מהרצאה שהשמיע לנו, אלוף מישנה, חביב התיקשורת ומפקד הגיזרה הצפונית לשעבר. שמו קובי מרום. מרום, כיום יועץ צבאי, מרצה ובעל צימרים, (טלפון 0508666091) הבהיר כי אנחנו צפויים לעוד סיבוב מלחמה. כי האוייב מולינו הוא איראן. הוא הזהיר ואמר והסביר. מה שאמר נשמע רע ומפחיד. היה ניגוד משווע בין יופיו של הצפון, למה שיש, ולמה שהיה באזהרותיו. אי אפשר להיות שאנן. מי כמוהו יודע.
אחר כך עלינו לאכול עוגות טובות בהר בנטל בבית קפה שנקרא על שמו של "קופי ענן" וצפינו בקוניטרה הסורית, והצבענו לעבר דמשק וחשבנו: שמעולם לא היה הצפון משווע לאורחים כל כך, ומעולם לא הייתה השלווה הטבעית הצפונית יפה כל כך. מי יתן וכך יימשך.



    | כתבה הקודמת  | כתבה הבאה   | חזרה לעמוד הראשי