איך מוצגות ארבע תערוכות במוזיאון רמת גן, ושל מי הן?
תאריך הכתבה:
24/10/2001
מאיר אהרונסון מנהל המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן, סיפר כי במוזיאון מתקיימות בו זמנית ארבע תערוכות: כולם בחסות ראש העיר רמת-גן, צבי בר, ומפעל הפיס לקידום התרבות והאמנות בישראל.
התערוכות הן: תערוכת הצילום של ורדי כהנא, "היופי ניתק את עצמו", לזיכרה של גילי פתיר ז"ל.
מיצב המולטימדיה של אורי דותן, "הנעה". דותן הוא בנה של הארכיאולוגית הידועה טרודה דותן.
תערוכת הציור של פארידה גולבהר, "בקשר לנוף". פארידההיא ילידת אירן.
ותערוכת הציור של אידית גודיק וארנסטו לוי, "ארבע ידיים."
על התערוכות:
היופי ניתק את עצמו לורדי כהנא
בתערוכתה החדשה מציגה ורדי כהנא 24 צילומים מוגדלים בגודל 0.5X0.5 מ' ועוד שמונה צילומים קטנים בגודל 20X30 ס"מ, כולם בשחור לבן, המתעדים את מסלול חייה ומותה של העיתונאית גילי פתיר, מן הרגע שבו נודע לה כי היא חולת סרטן, דרך תקופת הניתוחים והטיפולים שעברה, ועד למותה. "היופי ניתק את עצמו והפך למלאך" כתבה זלדה בפתח שיר, החרות על קברה של גילי פתיר, וממנו גם שם התערוכה. במציאות היופי עשה מסע ארוך. הוא בא והלך חזור והלוך עד שנאלם ונעלם. מן היופי הזה, אותו ניתן לראות בצילומים הראשונים של גילי, נותר היופי שטבעה בו ורדי כהנא - צלמת וחברה - בצילומים בשחור לבן. באופן מחמיר ומדויק הטביעה ורדי כהנא את דמותה של גילי פתיר - המצולמת - באמולסיה של כסף המרוחה על נייר הצילום.
סדרת עבודות זו נמשכה כשש שנים שבהן, באופן קבוע, נקבעו פגישות צילום. חלקן פגישות קבועות מראש - כאלה שלא ניתן היה מראש לצפות את מָרֶאָה של גילי ביום הצילום. חלקן ביוזמתה של גילי, שבחרה במודע להיות מצולמת בזמן ובמצב מסוים. מתוך עשרות רבות ואולי אף מאות צילומים נבחרו עשרים וחמישה צילומים, המתארים את התגלגלות החיים, את ההתכוננות, את האופטימיות ואת הפסימיות ואת התנתקותו של היופי.
צילום שחור לבן אינו דומה למציאות. המציאות מלאה בצבע. החיים מלאים בצבע. הצבע קובע מרחק גודל ופרופורציה, והצבע מכניס חיים. בצילום הנעשה בשחור לבן יש סוג של ריחוק, המביא את הנִראָה למצב של אמת מוחלטת. אין בשחור לבן את הבל החן, יש בו את היופי הגולמי-הראשוני, יופי שיכול להיראות רק בשחור לבן.
הנעה לאורי דותן
במיצב המולטימדיה החדש שלו עוסק אורי דותן במוטיבים של קבורה, הקשורים בתולדות משפחתו. המיצג כולל 16 מקרני וידיאו עם מוניטורים, שבהם מוקרנים סרטונים קצרים מעובדים במולטימדיה, המציגים נופים קונקרטיים ומדומיינים של ניו יורק. על אחד הקירות מוקרן סרט וידאו שנעשה בשיתוף עם המלחין אורנט קולמן. מול כל מוניטור עומדת עבודת מחשב, הדפס מחשב על בד, ובו דימויים מוקפאים מתוך הקליפים המשודרים. על עמוד תומך באמצע החלל תלויות 32 מטרות עגולות, שבהן תרשים-על של מבנה עגול, המורכב משלושה מעגלים קונצנטריים ובאמצעיתו תוכנית בנין של מבנה כלשהו. זוהי תכנית של בית-קבר, חלל ארכיטקטוני מפרי יצירתו של האדריכל הנודע, לאופולד קראקואר לברון רוטשילד. הקבר הזה לא נבנה בממשות. אבל אורי דותן, הנכד של לאופולד קראקואר, לקח את תוכנית הקבר שהייתה מורכבת משלושה מעגלים קונצנטריים והפך אותה למטרה, כמחווה לג'ספר ג'ונס או כציטוט שלו. שילוב כזה בין ג'ספר ג'ונס לקראקואר הופך את האמנות למשהו שמעבר לגבול קונקרטי.
באמצע החלל ניצבת במה קטנה שבה נראה במבט-על ארון קבורה. מקרוב הוא נגלה כמשטח או כחפירה ובה כדים מלאים בעפר. אלה הם כדים שנעשו בדוגמת כדי קבורה שחשפה אמו של אורי דותן, הארכיאולוגית הנודעת פרופ' טרודה דותן, בחפירותיה באתרים שונים ברחבי ישראל.
באולם התצוגה ישנה עמדת אינטרנט, מחשב ומצלמת מחשב המשדרים ומקבלים באמצעות האינטרנט את חלל המוזיאון לעולם ואת האתרים בניו יורק בהם עבד דותן אל המוזיאון ואל הרשת. הצופים בניו יורק רואים את מבני הקבר של אורי דותן במוזיאון לאמנות ישראל ברמת גן. הצופים ברמת גן רואים אתרים שונים בניו יורק.
העבודה תוכננה ונבנתה לפני הפיגוע ההרסני במגדלי התאומים בניו-יורק.
המתח הנוצר בין התנועה האין סופית במסכי המחשב לבין הקיבעון של הקנווסים על הקיר מייצר אצל המבקר דימוי ראשוני קולקטיבי, והופך את אולם המוזיאון לחלל שמוצבים בו סרקופג או מצבה.
התבוננות בתערוכה ולימוד מילון המונחים שלה מאפשרים לנו את פענוח העבודות של דותן כמערכת אוטוביוגרפית. הקבר, כדי-הקבורה, המטרות, עמדת האינטרנט, הכל הופך לאחד, לביוגרפיה משפחתית. קבר - סבא לאופולד קראקואר - אדריכל, כדי-קבורה - אמא טרודה דותן, פרופ' לארכאולוגיה, מטרות ואינטרנט אורי הנכד והבן, אמן.
מעבר לאישי, יש בתערוכה הזאת אמירה הנוגעת ביחס התרבותי בין ישראל לבין ניו יורק.
הבעיה הטכנית הקשה ביותר בזמן ההכנות לתערוכה הייתה החיבור באמצעות האינטרנט של אולם המוזיאון - לניו יורק. אורי הציב מצלמת וידאו בפינת הרחוב של הסטודיו שלו במנהטן, בפינת הרחובות ה- 20 והשדרה השישית, ובאמצעות האינטרנט מועבר שידור ישיר בין פינה הזו לבין אולם המוזיאון ברמת גן.
בשעות הצהרים ברמת גן עולה השחר בניו יורק. בערך בשעה 07.00 זמן ניו יורק מופיע בפינת הרחובות המצולמת, מנקה רחובות. עגלת איסוף עגולה, מטאטא ארוך. היונים העירוניות שאוכלות שאריות ממדרכת הרחוב מכירות את האיש, הן אפילו לא מתעופפות כאשר הוא התקרב אליהן. האיש הזה, מנקה הרחובות, לא מעלה בחלומותיו את האפשרות שהוא מצולם ומשודר למוזיאון ברמת גן. סביר להניח שהאיש אפילו לא יודע איפה נמצאת רמת גן.
ההתבוננות הזו ברחובות ניו יורק, בזמן אמת, משקפת גם את תחושת ההסתכלות של התרבות הישראלית והאמנות הפלסטית במיוחד, אל ניו יורק, המֶכָּה של עולם התרבות המערבי. זה המרכז האמיתי, שאינו שואף להידמות לשום מקום, ניו יורק רוצה רק להיות ניו יורק. תל אביב רוצה להיות ניו יורק אפילו לונדון ואמסטרדם ופריז רוצות במידה מסוימת להיות ניו יורק.
הנעתה של ביוגרפיה משפחתית באמצעות סמלים ואייקונות, במדיה דיגיטלית, הופכת לסגה משפחתית מתמשכת. הסגה הזאת מגיחה מתוך העולם הקיברנטי - פיקטיבי אל העולם המוחשי, הקנייני, הקפיטליסטי. זהו המפגש המבוקש על ידי אורי דותן. במפגש הזה, הצופה הוא חלק פעיל ביצירת האמנות.
בקשר לנוף לפארידה גולבהר
כ - 25 עבודות ציור גדולות, שכל אחת מהם מורכבת מגריד היוצר משבצות, ובתוך כל משבצת ישנו ציור במיטבו. כך נוצרת סדרה של ציורי אבסטרקט, המורכבת מציורי נוף קונקרטיים, המזכירים את אופן טיפולם של דגא ושל ואן גוך בנוף.מקורו של הנוף המדומיין שבו עוסקת פארידה בציורים אלה הוא תמונת נוף שהופיעה במודעת סגירה של גלריה במגאזין האמנות "פלאש ארט". זהו נוף יד-שניה, אך חשיבותו היא בהיותו גורם מגרה, ולא במיקומו הגיאוגרפי או הפיזי. הנוף הפתוח שבו עוסקת פארידה מכיל בתוכו השתנות בלתי פוסקת. עונות השנה, שעות היום ורוחות משנים את הנוף כל העת. בנוף המדומיין והפרטי שלה קובעת פארידה את ההשפעות "הכאילו חיצוניות" ממאגר זיכרונות פרטי.
פארידה היא ילידת אירן. ציוריה מסגירים משהו מהביוגרפיה האישית הזו: כושר הסתכלות בנוף וכושר התמדה מהסוג שנדרש מציירי מיניאטורות פרסיים או באריגת השטיחים הפרסיים. בציוריה ישנה ההקרנה הפנימית ההופכת את הציור למשהו אישי, פרטי והנובע ממסורת שאינה ניתנת להגדרה מדויקת, מסורת של תרבות שלמה של שקט פנימי, של יכולת לראות דרך דבר ולראות דבר בתוך דבר.
את לימודי האמנות התחילה פארידה באירן, אירן שבה הגן הוא מקום סתרים, הנוף שמאחורי החומה, נוף חיצוני שהוא פנימי, נוף פרא הנשלט על ידי שער מנעול ובריח. הסיפורים הגדולים והמעניינים התרחשו בגן הנעול. האהבות הגדולות, התככים הגדולים, הדברים הקטנים, הכל בגן. "הגן הפרסי" מעבר לכך שהפך להיות מושג הופיע בציורי המיניאטורות בהם האובייקטים המצוירים התגברו על כוח המשיכה, האנשים צפו, העצים התעופפו, והכל למען איזשהו יופי טוטאלי חסר מחויבות למציאות. היופי הזה והשאיפה אליו, מלווים את פארידה תמיד.
כשהמשיכה פארידה את לימודיה בגרמניה, לפני עלייתה ארצה, התווספו אל היופי הראשון הזה ואל עולם המושגים הציורי גם הנופים האירופאיים, היופי המצוי בנוף של מונה, סאזן, ואן גוך ואחרים. יופי שערכיו מערביים ועקרונותיו כלליים.
היצירה של פארידה מתמודדת עם המודרניות תוך התבססות על דגמים ישנים של מסורת אסתטית. הנתק מן הנוף הקונקרטי ואימוץ הנוף המדומיין מאפשרים לה חופש בתהליך החיפוש הבלתי נלאה אחר צורות חדשות.
העבודות יכולות להיקרא כפירוק הנוף למרכיביו. אך בה-בעת גם כהרכבתו של הנוף מחדש, בתהליך שבו בונה האמנית כל פעם שלם אחר, מתוך מאגר של דימויים או מילון של מקטעי-נוף. כמו במין פאזל ענק, מרכיבה פארידה כל פעם נוף שלם. אבל הנוף הזה לעולם אינו מוחלט, אינו שלם ואינו סופי.
נושא הנוף אינו מופיע באמנות סוף המאה העשרים. תפיסת הנוף, כמראֶה הניתן לחיקוי והעתקה, הוסר מסדר היום האמנותי במחצית השניה של המאה העשרים. בצעד אמיץ, מעמידה פארידה את התופעה הזו למבחן, ובד-בבד עם זאת היא מתייחסת אל מילון המונחים האמנותיים של סוף המאה העשרים: הגריד, המיסגור, ועוד.
עבודותיה של פארידה גולבהר מקרינות את האיפוק והעבודה הסיזיפית ממסורת הציור הפונטליסטי של שלהי המאה התשע עשר וראשית המאה העשרים. כך הן מביאות משב מרענן של עדות על יופי שהופך לערך, ואסטטיקה שמקיימת את עצמה בעמדה של כוח.
הגן נפתח אל הצופה המבקר בתערוכה על כל סודותיו בציור, המעלה את עיין הצופה אל מעל חומותיו הגבוהות של הגן הסגור.
ארבע ידיים לאידית גודיק וארנסטו לוי
עבודות צילום - וצילום מעובד במחשב. סדרת עבודות חדשה בצילום ובצילום מעובד, העוסקת באדם ובסביבת חייו.
ימי הביקור במוזיאון: ימים א'-ה' 08.30-14.00, יום ג' 17.00-20.00, יום ו' 08.30-13.00, יום שבת 10.00-13.00. כתובת המוזיאון: רח' אבא הילל סילבר 146, רמת גן.
|
|
