שוש מימון כתבה וצילמה: "משפחה" ו"שבוע" בהבימה. צילומים של אודטה, דפנה ארמני, מנחם בן, אליקים ירון ועוד.

שוש מימון כתבה וצילמה: "משפחה" ו"שבוע" בהבימה. צילומים של אודטה, דפנה ארמני, מנחם בן, אליקים ירון ועוד.
תאריך הכתבה: 05/06/2003

מבקר התיאטרון אליקים ירון. בהקלקת הגדלה: מוחמד בכרי ועדית טפרסון ב"שבוע".

המבקר והמשורר מנחם בן. בהקלקת הגדלה: דפנה ארמני.

אורנה פורת. בהקלקת הגדלה: אודטה דנין.

משפחה: בצהרי יום שישי, בנוהג שהופך להיות די קבוע, התקיימה בתיאטרון 'הבימה' הצגת הבכורה ל'משפחה' - מחזה ישראלי חדש, שכתבה וביימה רביד דברה.
לדברה, בת 33 בסך הכל, אין הרבה קילומטראז' בתיאטרון הישראלי, אבל נראה שיש לה אשראי לא קטן אצל יענקע'לה אגמון, מנכ"ל 'הבימה', שהפקיד בידיה את מלאכת הבימוי וגם את מלאכת הכתיבה של 'משפחה'.
אז איך היה?
קודם כל, השם מדבר בעד עצמו. המחזה מגולל את מערכת היחסים, האמורה להיות מורכבת, במשפחה - את המתחים, הקנאות, השנאות, התסכולים והיצרים הרוחשים מתחת לפני השטח.
דברה בחרה במשפחה אשכנזית טיפוסית, עם האמא הפולנייה הקלאסית (דבורה קידר הנהדרת) והאבא החלש והכנוע (אהרון אלמוג המצויין) ושלושת הבנות שקיימת ביניהן תחרות סמוייה ולא סמוייה : אורלי זילברשץ, רבקה נוימן ולירית בלבן.
אל תוך המשפחה הזו מגיע ערב שבת אחד אורח (דוד קיגלר) שגורם לרגשות תת קרקעיים להתפרץ החוצה.
האמת שלא מדובר במחזה גדול. הספור הוא אפילו קטן ומינורי. אין פה מורכבות פסיכולוגיסטית מפותלת, ואין כאן 'נקודת מפנה' שמותירה אותך המום או 'נורא מופתע', אבל למרות כל זה- מדובר בהצגה מהנה ומשעשעת ועשויה היטב.
אפשר לומר שכאן באה לידי ביטוי הקלישאה הידועה שליהוק טוב עושה את רוב העבודה. וכאן שיחק לה מזלה של רביד דברה והיא זכתה ב'קאסט' שהוא חלום של כל בימאי. כל השחקנים עושים עבודה מצויינת: דבורה קידר - האמא הפולנייה הקלאסית, אהרון אלמוג - האבא חסר חוט השדרה, אורלי זילברשץ ולירית בלבן האחיות השוטמות זו את זו, והגדילה מכולן רבקה נוימן בתור האחות האמצעית- 'הנוכחת נפקדת', שסוחבת את כל צער הדמות על כתפיה עד להתפוצצות הבלתי נמנעת.
ולא רק ה'קאסט' היה טוב. המוסיקה של ארקדי דוכין מעולה, והתפאורה של לילי בן נחשון - מרהיבה.
בקיצור, באה כאן לידי ביטוי עבודת צוות משובחת. שילוב הרמוני בין שחקנים מעולים, תפאורה ממש ממש טובה ומוסיקה כמו שרק ארקדי דוכין יודע לכתוב.
תוסיפו לזה את עבודת הבימוי הקולחת של דברה ואת המחזה הבהחלט חביב שלה, ויש כאן שילוב מנצח של הצגה שהיא גם מהנה וגם הצלחה בקופה. וזהו, כידוע, מרכיב לא פחות חשוב....
לסכום- כדאי לראות.

'שבוע' בתיאטרון הבימה:
בבראנג'ה של התיאטרון ציפו בקוצר רוח למחזה החדש של שלומי מושקוביץ. מושקוביץ, איש תיאטרון וותיק שעד לא מזמן פעל מחוץ למימסד התיאטרוני, מעלה בפעם הראשונה מחזה משלו בתיאטרון הלאומי. מה גם שחברה אליו אשתו, הבימאית דדי ברון, שביימה בהצלחה רבה את 'מונולוגים מהואגינה' ב'בימרתף', ועכשיו היא מעלה מחזה באולם הגדול.
השניים הוציאו מתחת לידיים חוויה מיוחדת במינה. מזמן לא מצאתי עצמי כה מרותקת.
המחזה עוסק בארבע דמויות. משפחה. אב, אם, בת צעירה ואורח שמופיע אחרי 18 שנות נתק. הופעתו של האורח מטלטלת כמובן את הנפשות הפועלות ומעירה מתרדמתם יצרים, תשוקות וכאבים רדומים.
האמא, (עדית טפרסון) היתה אהובתו של עמנואל (מוחמד בכרי). לפני 18 שנים הוא נעלם מחייה. טפרסון בוחרת בחיים של נוחות ובטחון וחיה בתוך הרבוע הרגשי שהקימה, תוך שהיא כמהה ומתגעגעת אל עמנואל.
מוחמד בכרי המאהב שחזר רוצה שעדית טפרסון תעשה החלטה. הבת כבר גדולה. החיים שלה משמימים. הוא דורש ממנה שתקשיב לקול הפנימי שלה ותלך אחרי מה שלבה אומר לה. טפרסון מתלבטת. עד לסוף הפיוטי.
מושקוביץ קרא למחזה 'שבוע' כי כמו שהעולם נברא בשבעה ימים וביום השביעי 'שבת וינפש', כך גם גבורי המחזה עוברים טלטלות נפשיות עד שהם מגיעים ביום השביעי להיוודעות העצמית.
מחזה מרתק, מבריק, מעניין. בימוי קולח. אבל אפשר לומר שהבימוי המשובח של דדי ברון 'הרים' את המחזה. כי פה ושם מושקוביץ מסתבך עם עצמו, והשחקנים 'מדקלמים' טקסט. לפעמים מושקוביץ יותר מדי אינטלקטואלי ודידקטי ומעביר לצופה 'מסרים' במקום לאפשר לו לחוש אותם.
בכל מקרה, לרוץ לראות.
בקבלת הפנים שהתקיימה בפואייה פגשנו את עדית טפרסון ומוחמד בכרי, שלומי מושקוביץ ודדי ברון, גילה אלמגור ויענקעלה אגמון, העתונאים - עמנואל בר קדמא, ציפי שוחט, גדעון סאמט, מיכאל הנדלזץ, לאה אתגר, דבורה שפירא, ירמי עמיר. המפיקה מרים עציוני, דפנה ארמוני, אודטה, רבקה מיכאלי, חיים יבין, עודד בן עמי ועוד.