כתבה זו והשלוש הקודמות לה נכתבו בידי יובל אברמוביץ. מדורו נסגר על פי בחירתו. במקומו: "ישראל היפה והטובה" שיאוכלס בחומר שונה.
תאריך הכתבה:
מתוך שיח מגעיל של נשים: "תגידי, את רוצה שאוציא לך שחורים?"
17/10/2001
תארו לכם את המצב הבא:
בעלך/בן זוגך/ידידך יושב בארוחת ערב איתך ועם חבר נוסף ולפתע הוא פוצח בוידוי מרגש.
במסגרת וידויו הוא מספר שנכנס ל"סופר-פארם" ורכש קרם חדש לפנים. נו, מילא. לא כזה "סקופ" במציאות של היום. אבל תארו לכם שבעקבות ההודאה המרגשת פונה אליו החבר ומספר שניסה תרסיס חדש להורדת שערות מהחזה ושזה "פשוט עובד". ואז החבר שלך שואל בנונשלנטיות את חברו אם בא לו לקפוץ אליו אחר כך לכוס בירה ולהוריד שערות בגב. נשמע לא מציאותי? אז בואו נבחן את הסיטואציה הבאה לה הייתי עד השבוע.
שתי ידידות שלי ואני יושבים בהפסקה מהעבודה. א', מאפרת במקצועה שולפת פצירה ומשייפת את ציפורנייה. לא עברה דקה וגם ש' שולפת פצירה והשתיים פוצחות יחד בניסור ציפורניים קדחני.
בעודן עומלות על הברקת הציפורניים שלהן, תוך כדי עזרה הדדית והחלפת דעות בסגנון: "יש לך כתמים לבנים, זה בטח חוסר סידן", "תשתי מיץ תפוזים", "זה שלך או מודבק?" ו"שיוווו... איך את מצליחה שלא לשבור אותן?" סיכמה ש' ואמרה: "אני חייבת ללכת לביקור אצל הפדיקוריסטית". רגע, אולי בעצם היא אמרה: "אני חייבת ללכת לביקור אצל המניקוריסטית" או שמא היא אמרה "אני חייבת ללכת לביקור אצל הקוסמטיקאית". טוב, אני לא שולט בהבדלים בין השלוש אבל בכל מקרה זו היתה בעלת מקצוע עם סיומת "ת". א' לא התעלמה מההערה או שמא זה היה קוד נשי כלשהו שלא הבנתי ואמרה לחברתה:
"רוצה שאני אוציא לך שחורים?"
הלוווווווו? קלטתם? "שאוציא לך שחורים?". הרי לא מדובר כאן בזיתים שחורים או בשזיפים שחורים אלא בנקודות שומן דוחות. שמישהו רק יעז לגעת לי בשחורים וזה הסוף שלו. השחורים שלי הם שלי וישארו שלי לנצח! ברור?
עד היכן האחווה הנשית? מה הלאה? שליפת שערות מבית השחי? תארו לכם את התסריט הבא:
- "היי, אביבה, מה את עושה היום בערב?"
- היי, לירז. כלום ואת?"
- "לא יודעת בבית. רוצה לקפוץ?"
- "בכיף, מה בתוכנית?"
- לא יודעת, בא לך לעשות מפשעה?"
- "אחלה! יש לך שעווה בבית או שאני אביא את שלי?"
ושלא תבינו אותי לא נכון. זה מאוד נחמד שהאחווה הנשית כוללת חיבוקים, ליטופים, הצהרות אהבה אבל כשזה חוצה את הגבול אני מסתפק באחווה הגברית. ולא שאחוות הגברים לא מעלה גיחוך על שפתיי. מעלה גם מעלה. בעיקר כשאני שומע שני גברים,לרוב זרים, המכנים איש את רעהו בתואר "אח שלי".
זה אפילו מדהים. אני, לדוגמא, עד לפני כמה שנים חייתי בידיעה שאני בן יחיד אבל בצבא גיליתי שאבא שלי הוא סאלח שבתי ושיש לי לפחות שלושים אחים. בינהם גם אח אתיופי. לא אשכח את אלמנט האלימות הגברית-חברית שכוללת הורדת צ'פחה/כאפה/סטירה על הגב/כתף/ראש שכבר כמעט גרמה לאשפוז של אחד או שניים שאני מכיר.
אבל לפני שתגיבו ותאמרו שהגברים אלימים ולא מחוברים לרגשות שלהם אז דעו לכם שבשנים האחרונות חל שיפור משמעותי בהפגנת חיבה. לי אישית יש חבר "מחבק" , אני מכיר מישהו שהוא "נשקן לחיים" ומכר סיפר לי שפעם הלך עם חבר לסרט ושניהם בכו. כן, אחד בנוכחות השני.
מי יודע, אולי לא רחוק היום שהאחווה הגברית תכלול גם הוצאת "גופים זרים" מהגוף. אבל, בנתיים, אני מסתפק בכאפות רכות.
|
