למה מאכילים בסנדביצ'ים ובלחם? איך האכילה בונז'ור במרק לחם, ובפיצות? איך האכיל בני פדני בכריכים יוקרתיים בין תכשיטי בולגרי? איך האכילו בסנדביצ'ים בתצוגת הג'ינסים של לי קופר? ואיך פירקתי בטעות סנדביץ' של שופט בקומה ה 49 של עזריאלי?
תאריך הכתבה:
11/02/2002
הגעתי למסקנה שאם אתה לא מוכן לאכול לחם מן הבוקר עד הערב, מוטב שלא תהייה עיתונאי. אני חייבת להגיד שרוב ימי לא פירגנתי לעצמי לזלול אפילו סנדביץ' אחד שלם. תמיד פתחתי אותו ואכלתי רק את הצד הרזה או התחתון של הלחמניה, של הבאגט, או של הג'באטה או רק אחת משתי הפרוסות. כך אני נוהגת גם בפיתה: פותחת ואוכלת רק חצי. רק שמנים בנישמתם מרשים לעצמם לדפוק סנדביץ' עם לחם כפול למעלה ולמטה. מי שרוצה להישאר רזה ועדיין רוצה להינות פותח את הסנדביץ, דוחף את המילוי על צד אחד ומשאיר את שאר הלחם. לא אני המצאתי את הפטנט הזה.
נתחיל מהתחלה: לאחרונה הלכתי למסיבת עיתונאים שכללה ארוחת ערב של חברת בונז'ור. היו שם מזנוני לחם מכל הסוגים. באירוע של בונז'ור אתה לא מצפה למשהו אחר. אפילו את מרק הדלעת שמו בתוך כיכר לחם מרוקנת. הסנדביצ'ים היו גורמה. הדגים הנהדרים היו במאפה, הקישים היו על בסיס בצק חמאה, העוגות הניפלאות מקמח ייחודי נמוגו בפה, ואם לא די בכל המזנונים הנהדרים סביב הלחם, נושא הערב היה הפיצות שבונז'ור החלה לאפות ולמכור. איל פביאן, מנכ"ל בונז'ור הצטלם על רקע מזנוני הלחם, משהו עם כ 250 סוגי דברי מאפה, סגנו, טכנאית המזון, ומנהלת השיווק של החברה, דיברו כמובן רק על לחם, וגם היחצנים, משפחת טריבאקס, האב האם והבת, נהנו מן הלחם שהתלוו אליו שפע מעדנים. את הארוחה האנינה סביב הלחם הגישו במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, וגם הסבירו כי השנה היא שנת הלחם במוזיאון: בני נוער לוקחים קורסים באפיית לחם. המוזיאון מייבא מחו"ל תערוכות לחם, ומי שחפץ בקורס לחם, צריך להירשם וללמוד חינם. בונז'ור מממנת. נהדר.
איל פביאן, מנכ"ל בונז'ור, 15 שנה מייצרים כ 250 מוצרים וניסחרים בבורסה
|
| 
ארוחת ערב של בונז'ור בסימן אנינות טעם. מראה הקהל, מוזיאון בת"א
|
| 
משפחת טריבקס, משה דפנה ואורה בארוחת הערב של בונז'ור
|
|
בוקר אחד, קצת אחרי אירוע בונז'ור, הלכתי למסיבת עיתונאים בחנות התכשיטים של פדני. ברחוב הירקון 185. הגישו שם ארוחת בוקר לכבוד הצגת קולקצית תכשיטי בולגרי שהגיעו היישר מרומא. בני פדני נכח. גם הוריו: אורי ומלווין פדני. אביו גדל בצרפת, אימו גדלה בבלגיה. הוריו, אנשים יפים וחייכנים, היכירו בגיל חמש ועד היום הם ביחד, מאושרים. הפדנים הציגו חזית משפחתית מאוחדת. רק האחות של בני פדני, ענת שמה, שחיה בניו זילנד הרחוקה, נעדרה. אבל ההורים דיווחו שזה עתה ביקרו אצלה, שהיא והבעל והנכדים בסדר גמור. ההורים דיברו מעט עברית, בעיקר צרפתית, כי רוב ימיהם חיו מחוץ לגבולות ישראל. לעומתם, בני פדני דיבר עברית נהדרת, הוא ישראלי והיה טייס קרבי אצלינו כמעט שמונה שנים.
אני חייבת לציין: רק אצל פדני, הרגשתי שאני לא צריכה לטפל בדרכי הרגילה בסנדביצ'ים. לארוחת הבוקר של פדני הגישו סנדביצ'ים פתוחים. קטנים ונחמדים, מלחם מלא, עם סלמונים וגבינות, עם זיתים וירקות, הניחו עליהם הרבה יותר מילוי מלחם. המילוי הונח רק על צד אחד של פרוסת לחם דקה דקה. לא לחינם בני פדני ניראה רזה וחטוב. השולחנות שערכו בחנותו ניראו נהדר. על כל שולחן היו זרי טוליפים (צבעונים) לבנים, עם פקעות בתוך אגרטלים שקופים, כי זו היום האופנה שמוכרים פרחים עם פקעות שיפה לראותם בכלי שקוף. כלי האוכל היו נפלאים, הקפה היה הפוך ומשובח, מלצר סימפטי הביא אותו לשולחן. המיץ היה טבעי, כוסות הזכוכית היו מוגבהות ובוהקות. לא לחינם מוכרים בחנות של פדני, תכשיטי בולגרי, העידית של התכשיטים. פדני סיפר שבשניים עד שלושת אלפים שקלים כבר יש לך בולגרי בסיסי על היד. סיפר שמי שיש לו תכשיט של בולגרי יכול להתלבש זרוק ופשוט, אבל אוטומטית משייכים אותו למעמד של כסף וטעם. שלושה דוגמנים, שתי נשים וגבר הציגו תכשיטים של בולגרי, בהשראה רומית או יוונית. היה שם סט אחד בהשראה קלטית עתיקה שמחירו מתחיל ב 50 אלף דולר. פדני סיפר שבולגרי הייתה משפחת צורפים יוונית שפתחה את חנותה הראשונה ב 1884. אחר כך העניקו למשתתפי ארוחת הבוקר שי של בושם בולגרי במתנה. ארזו אותו בשקיק תכלת מרהיבה, ונפרדו לשלום. הגעתי למסקנה כי מי שמוכר תכשיטי בולגרי, יודע גם להגיש סנדביצים מושלמים ופתוחים.
בני פדני ושלושת הדוגמנים: לירון, שי ורותם בתכשיטי בולגרי
|
| 
לירון, מלווין ואורי פדני ההורים, רותם הבת של מנכלית משרד החינוך
|
| 
לירון דובז'ינסקי דוגמנית בולגרי
|
|
רותם תירוש בתה של רוני תירוש מנכ"לית משרד החינוך
|
| 
ארוחת בוקר עם פדני, צבעונים לבנים על השולחן
|
|
את המשך היום עשיתי במועדון "הטראסק" שבנמל תל אביב. חברת לי קופר הציגה שם את אופנת ג'ינסים 2002. הסחורה נימכרת במשביר לצרכן ובבוטיקים מסויימים. על פי הדיווח מוכרים אותה יפה ולאחרונה אף חל גידול במכירות. גבר בשם אדי מזרחי, נציג לי קופר בישראל ואחותו עמדו ליד המזנונים. היה לו עוד שותף חביב, שלצערי לא קלטתי את שמו. השותף עלה לבמה ונאם בפתיחה. לא תמיד שמעו מה שאמר.
יותר משעה צבאו הקרואים על המזנונים ונהנו בהמתינם לתצוגה. אלה היו מזנונים שלדברי השף שלהם, שפירא מחברת קתלית, הם מזנונים עם דקורציה דינמית. מתחת לשולחנות הניחו ארגזי ירקות, פירות ושומים לתצוגה בלבד, דקורציה דינמית פירושה שנותנים לקרואים תחושה של שוק בהתהוותו.
על השולחן הניחו סנדביצ'ים בבגאטים ארוכים ונהדרים, וסנדביצ'ים בחצי פיתה. הסנדביצ'ים היו טעימים, מגבינות, חצילים ירקות, ביצים, מלפפונים חמוצים, טחינה ומסלמונים חמים. אבל אני כדרכי הייתי צריכה לפרק אותם כדי שלא אתמלא בלחם. משום שלא היה על מה להניח אותם, כי נתנו רק מפיות, היה גם קשה לפרק אותם ולהזיז את המילוי. מישהו כבר צפה מראש מה אני אוהבת לעשות, והחליט למנוע זאת ממני.
את הפיתה לא העזתי למלא בטחינה, פלפלים, חריפים וירוקים ועוד, כי לא היו שם לא כפיות, לא צלחות, לא מזלגות ואפס כלי אכילה. מנסיוני, טחינה בפיתה תמיד נוזלת עלי. בקיצור: או שאתה מחזיק סנדביץ' במפית ואוכל אותו, או שאתה מחליט לאכול סנדביץ' חם בידיים בלי צלחת ובלי כלי אכילה, לטעמי, משימה בלתי אפשרית. את הקפה הניחו בכוסות נייר. היית צריך לקחת כפית קפה, כפית סוכר, לשפוך מיים ממיחם, לבחוש באיזה פלסטיק קטן דמוי כפית ולמזוג חלב קר. אני קוראת לקפה כזה "קפה קשה": גם קשה להכנה, וגם קשה לשתיה. פרט לי, כולם התפעלו ואמרו כמה זה יפה, כמה זה צבעוני, כמה זה טעים, וכמה זה ברוח הזמן. אני שסולדת מסנדביצ'ים כפולים ומתרחקת כל ימי מן הלחם סברתי שיותר מאופנת רוח הזמן יש כאן מאופנת קשיי הזמן. אבל הייתי במיעוט. התעניינתי במחירה של הארוחה ברוח הזמן. היא עלתה לאנשי לי קופר, 18 דולר לאדם. אם לשפוט לפי שימחת הקהל, ההוצאה הייתה שווה כל דולר.
התצוגה של לי קופר כללה את מיטב דוגמני ישראל: אנה באומן, לינור אברג'יל, ליהי אלון, איתי אטיאס ועוד. הג'ינסים היו מיגוון גדול של ג'ינסים, הטי שרטס היו עם המון דוגמאות. הכל היה בסדר גמור, צעיר, רענן, נוח מאד, צבעוני. לי קופר היא אופנה הגיונית לצעירים. ג'ינסים לנשים עולים מ 299 ועד 329 שקלים. לגברים הם מגיעים עד 339 שקלים. הצבעים השולטים היו אדום וכחול ג'ינס. הבגדים היו בגדי יומיום, רובם לא חגיגיים. לא בגדי שבת או בגדי ערב. היו נעלי ים, מכנסי שלושת רבעי, מכנסיים הדוקים, חולצות זרוקות, דברים כאלה. היו גם כמה מכנסיים חגיגיים, עם תויות נצנצים, בגדים בצבעים לבנים, רובם הדוקים.
יצאתי משם עם פלסטיק הקטלוגים ביד, שושנה אדומה וחולצת טי שרט רגילה במתנה, והרגשתי רעב מסויים. מי שמפרק כמוני סנדביצים מהבוקר, שלא יתפלא. עד לשעה שש, הייתי עסוקה ולא היה לי זמן לאכול.
מראה כללי של דוגמני לי קופר
|
| 
ממתינים לתצוגה. ביניהם העיתונאים דליה בן ארי ואמיר קמינר
|
| 
לא על הסנדביץ' לבדו, השף מקייטרינג קתלית. טעים מאד
|
|
אנה באומן ועוד דוגמניות
|
| 
ארבעת הדוגמניות המובילות
|
| 
הגברים הדוגמנים של לי קופר, צילום קבוצתי
|
|
בשעה שש באותו יום, מיהרתי לקומה ה 49 במגדלי עזריאלי. יש שם מסעדה ושמה "טו סי" שפירושו בתיחכום "לראות" כי היא משקיפה על תל אביב. לקחתי מונית בשעה פקוקה במחיר 27 שקלים, למגדלי עזריאלי, וחשבתי שאין צורך לפחד. להיפך, אם יאונה רע, אני אדע: אם יגיע חס וחלילה איזה מטוס להתפוצץ על הקומה ה 49 של המגדלים, בטוח אני אראה אותו מן החלונות. מחשבה טיפשית. איך שנכנסתי למסעדה קלטתי ששוב הגעתי למעוז הסנדביצ'ים: זה הולך להיות הכיבוד של הערב. כוכבי "סיטי טאואר" ישפטו איזה סנדביץ' לחג האהבה הוא הכי טעים. (ברכילות נטו באתר זה מתנהלת מלחמת גולשים מדהימה בנושא סיטי טאואר, גלובוס נגד לב). כוכבי סיטי טאואר, היו אמורים אותו ערב לבחור לחג האהבה את סנדביץ' האהבה המושלם. שופטים שמונו מראש היו צריכים לשבת ליד שולחן שיפוט ולבחור בסנדביץ' המצטיין. השופטים על פי הפירסום היו אמורים להיות: צביקה פיק, ענת עצמון, מירי בודהנה, דן תורג'מן, רות גונזלס, אילנה אביטל ודדי זוהר. בסך הכל רעיון נחמד לקידום הלחם בישראל. הערב כולו והתחרות אורגנו על ידי מאפיית אילת. אם איני טועה זו מאפיה תל אביבית שאין לה קשר לאילת.
אודה שנכנסתי רעבה וחיפשתי מה לפרק. היה שם שולחן זעיר עם סנביצ'ים עתירי לחם, חלקם ללא קרום, וחלקם ממולאים בהמון עלים ירוקים ומעט סלט טונה. ממש לא בא לי לפרק אותם. לעומת זאת ראיתי בשולחן סמוך סנדביצ'ים בגודל של באגטים שניראו במצב מצויין ומושך את העיין. תפסתי שם סנדביץ' באגט אחד, הוא היה ענק עם הרבה לחם, היו בו שלוש פיסות נחמדות של גבינת קממבר, שלוש פיסות סלמון יפות והמון פסי עירית ירוקה. תלשתי ביד את החלק העליון של הבאגט שלא הופרד בסכין, הזזתי לשליש הצדדי את הגבינה ואת הסלמון ותקעתי ביס. היה טעים מאד. לא רק שהייתי רעבה, זה גם היה הסנדביץ' הכי טוב ויפה שהיה שם באותו ערב. אודה, שידעתי מה לבחור ומה לפרק.
שמתי את חלקו המפורק של הסנדביץ' על צלחת קטנה, פסעתי לשולחן הכי חשוך והכי אחרון שלא היה בו אדם והתיישבתי עייפה שמחה ומנוחמת. לפחות יש לי עוד ביס או שניים לאכול. על הקפה ויתרתי. הוא היה מהסוג שצריך להכינו, וממש לא בא לי להתחיל להתעסק בהכנתו. התנחמתי בסנדביץ'. ואז קרה האסון: אשה אחת ניגשה אלי וגערה בי: למה לקחת את הסנדביץ' שהיה מיועד לשופטים?! למה?? את צריכה להחזיר אותו מייד!!!. אמרתי לה חיוורת שאין מה להחזיר, שגם תלשתי, גם הפרדתי, גם פירקתי וגם נגסתי. היא לא ויתרה. אחריה הגיעו עוד כמה גברות וביקשו בתקיפות כי אחזיר. רציתי, אבל לא היה לי מה. עוד לא התאוששתי מן הטראומה הופיעה גברת אחרת וטענה כי התיישבתי בדיוק על המושב שלה. לא היה חסר הרבה שכל באי המסעדה יתחילו לנזוף בי. ידעתי שהמינהג הזה של פירוק סנדביצ'ים עוד יעלה לי ביוקר, אבל טרם ידעתי כמה יעלה. מכר שישב לידי ורק דקה קודם תקע גם הוא ביס בסנדביץ' שלי, העמיד פנים כלא מכיר אותי. מכל עבר היה נידמה לי ששמעתי אנשים מתלחשים ומצביעים עלי: זאת מפרקת הסנדביצ'ים שאכלה את הסנדביץ' של השופטים. זאת הגברת שפירקה את הסנדביץ'הכי טוב.
הרגשתי נבוכה ומבויישת. החלטתי לברוח. בלחיים לוהטות פסעתי לדלת. איש כבר לא שם לב אלי, אבל לי היתה הרגשה של נצח. כשירדתי לקניון, ניגשתי לדלפק הראשון. הזמנתי לי קפה הפוך הכי טעים שיש, והזמנתי לי סנדביץ' חלומי הכי טוב שיש. 22 שקלים, פחות ממחיר המונית ששילמתי בכיוון אחד. ישבתי שם נירגשת, גם מבולבלת, בלעתי בעצבים את הסנדביץ בשלמותו, כמעט נחנקתי איתו, פעם ראשונה בחיים שלי שאכלתי סנדביץ' שלם בלי לפרק אותו. אחר כך ירדתי לכניסה, חיפשתי מונית בחזרה הביתה ב 27 שקלים, ואף על פי שכל הזמן אמרתי לעצמי שזה בסך הכל היה רק סנדביץ' לא הצלחתי להירגע. תפסתי שלא צדק מי שאמר: כי לא על הלחם לבדו. מי שרוצה להיות עיתונאי בתל אביב, צריך לדעת: כי רק על הלחם לבדו.
|
|
