איך מוכרת מסעדת בליני ההסטורית אוכל איטלקי בנווה צדק בתל אביב? למה ערכו שם מסיבת עיתונאים, ומי השתתף? כמה עולה והאם כדאי?
תאריך הכתבה:
18/02/2002
מסעדת בליני, זהו שמה של מסעדה איטלקית כפרית הנמצאת במיתחם סוזן דלל שבנוה צדק בתל אביב. המסעדה ממוקמת ממש בכיכר הכניסה הראשית של בניין סוזן דלל, זו הכיכר שמשהו בעיצובה הארכיטקטוני מזכיר פיאצה איטלקית. משום שבעלי בליני, אבי שקרל שמו, למד מלונאות בשוויץ ובארה"ב, שם גם עבד, הגיע לביקור בישראל, נידלק על הכיכר והתרשם מתחושת "האיטלקיות", נקראה המסעדה "בליני" על שם קוקטייל איטלקי מתקתק שהיה חביב על ארנסט המינגווי ובני חוגו החברתי. פרט לסיפור המורכב של למה מסעדה איטלקית במיתחם סוזן דלל שבנווה צדק, ולמה השם "בליני", יש לציין שחיפוש והגעה למקומות בנווה צדק, היה מאז ומתמיד משימה קשה בעיני. הרחובות הצרים, הכיוונים החד סיטריים, השמות המגוונים והזהים לאותו מקום, מצליחים למרר את חייהם של המגיעים לאזור. עוד לא הצלחתי בחיים שלי להגיע לכתובת באזור זה מבלי לעשות סיבובים או ללכת קצת ברגל. גם כשאני לוקחת מונית למסעדת "בליני" ניראים הדברים בערך כך: הנהג לא יודע בדיוק איפה זה רחוב יחיאלי מספר 5, שם ממוקמת המסעדה, כי אף אחד לא יודע להגיע לכתובות מדוייקות בשכונת נווה צדק, אלא אם כן הוא מתגורר בשכונה. נהג המונית ממהר לשאול במכשיר הקשר איפה זה רחוב יחיאלי בשבזי, ויש להבין כי כשהוא אומר "שבזי" הכוונה היא לשמה הקודם של שכונת נווה צדק, כי כך מכנים אותה נהגי המוניות ועוד תושבים. בתחנה אף אחד לא יודע בדיוק איפה זה רחוב יחיאלי, אבל בסוף מדריכים אותו לאן שהוא, והוא כמובן מוריד אותי בצד הדרומי של מיתחם סוזן דלל, ליד מסעדה ששמה סוזאנה. מבחוץ נראית לי סוזאנה מסעדה נחמדה מאד, אני די רוצה להיכנס אליה. השעה שלוש אחר הצהריים יש בה כמה סועדים, יש חצר נחמדה וגינה פתוחה, אבל זה לא המקום שאני מוזמנת אליו.
למה? משרד יחסי הציבור של נעמי צ'רפק הפעילה מאד, עורך מסיבת עיתונאים במסעדת בליני. למסעדת בליני במתכונתה האיטלקית מלאו שבע שנים, וחבורה ניכבדה של כתבי תיירות ומזון מוזמנים להכיר את המסעדה, את השף-בעלים שלה ואת מעדניה. השעה כאמור היא שלוש אחר הצהריים וכשאתה מוזמן לארוחת צהריים של טעימות בשעה הזאת, סימן שנפלת על מסעדה מצליחה שמלאה בלקוחות בזמן צהריים ובזמן ערב, ומקיימים עבורך זמן מיוחד שנופל בשעות מתות ופחות עסוקות.
לנהג המונית עם כל הייעוץ שקיבל במכשיר הקשר מהתחנה, ועם כל התיאור שהגיע ממשרדה של צ'רפק בו נאמר: "חוצים את הרחבה המובילה לסוזן דלל, זו הרחבה עם עצי התפוז הגדלים על פלגי מיים, חולפים על פני פסיפס של ציור מאת נחום גוטמן, עולים שלוש עד ארבע מדרגות, ונכנסים למסעדת "בליני" אין אפשרות להביא אותי לפתח המסעדה. הוא אומר לי בפירוש שאי אפשר, (זה מתברר אחר כך כלא נכון כי הוא היה צריך להביאני לצד הצפוני של מיתחם סוזן דלל) ואני הולכת ברגל. חוצה את הכיכר, לא רואה פסיפסים ולא רואה תפוזים, כי אולי אין, או אולי יש וזה נורא קטן ולא בולט, או אולי אני כבר עצבנית כי אני מאחרת. מסעדת בליני נראית לי מבחוץ כמקום שזקוק לאיזו הרמת פנים. יש מרפסת זכוכיות ומתכת ירוקה שזקוקה לקצת צבע, גם עציצי הג'רניום התלויים על מעקי הברזל, ניראים בהולנד למשל, - הרבה יותר טוב.
אבל כשאני נכנסת המקום מבפנים ניראה נעים מאד, רחב ידיים וכפרי. חבורת עיתונאי המזון כבר ישובה שם סביב משקה אלכוהולי צבעוני בשם "בליני", על הקירות יש אורגינלים של טרטא, הלא הוא דוד טרטקובר הידוע, המפות על השולחנות משובצות, יש אח פעילה, לבנים אדומות, ובעל המקום, אבי שקרל, הוא גבר נעים סבר, מקצוען קולינרי, ממושקף ובמעיל ג'ינס קצר, מה שיוצר אוירה סחבקית מעט לא פורמלית.
עיתונאי מזון הם עם מיוחד: זו חבורה קבועה שרשימת משתתפיה לעולם מתארכת ואף פעם לא מתקצרת. זו חבורה שלא חשוב מה תהייה השעה של היום היא תמיד מסוגלת לאכול בתיאבון, וזו חבורה שאין לי הסבר איך אני תמיד שמחה להימצא במחיצתם. אולי כי הם אנשים רגועים, מבינים במזון ובמשקה ומי כמוהם יודע ששום דבר לא יברח, גם אם יוציאו מתחת ידם רשימה מסכמת בעוד הרבה שבועות או חדשים. הצילומים שלקחתי באותו אירוע מדברים בעד עצמם. התפעלתי במיוחד משני כתבי המזון הגדולים, המזוקנים, הרגועים והשלווים להפליא. אין באף תחום סיקור אנשים הדומים להם, המבינים כמוהם באוכל, המקרינים שלוות עולמים, והשתולים בעולם הגסטרונומי בהרמוניה כל כך מושלמת כפי שהם משדרים. אבל נעזוב אותם ונחזור לשף המקום אבי שקרל, ולתפריט הטעימות של בליני.
פותחים במסנון האנטי פאסטה. מגוון, נעים מאד, שפע ירקות, עדשים מעניינים שנפל עליהם מעט מידי ממשהו לא מוגדר, קערות גדולות, טעמים נכונים, איטלקי אוטנטי. אם אתה מגיע לצהריים עיסקי מחירו של המזנון רק 36 שקלים עם סודה ולחם. זול מאד.
בעל המקום מציין שבעידן היוקר התל אביבי, זוג הסועד אצלו בערב ארוחה מלאה עם יין ישאיר רק 240 עד 300 שקלים כולל הכל לשניהם (יין הבית הוא כרמל פרייבט קולקשיון הנימכר ב 60 שקלים לבקבוק בלי תווית). הוא אומר שהמקום מקרין פשטות. לדבריו, (כי אני כמו תמיד מוכרחה לשאול) המרפסת מעט "זרוקית" כדי ליצור תחושה של איטלקיות אוטנטית לא יקרה, עממית, ומתאימה לכל כיס. לדבריו, המיתון (או המלחמה שמתחזקת אצלינו כל יום), טרם השפיעו עליו. אנשים מגיעים וסועדים ונהנים. הארכיטקטית ומעצבת הפנים מלי לנגוצקי שמצטרפת בשלב הזה לארוחה כאורחת מיוחדת, מאשרת את דבריו: כל פעם כשהיא מגיעה להופעת מחול בסוזן דלל, היא סועדת בבליני, כבר סעדה פה שש או שבע פעמים, מקום טוב והגיוני, היא אומרת. לנגוצקי, אשה שחיה את הקונצנזוס התל אביבי, לבושה במיקטורן כתום ובנעלי עקב אופנתיים שעקבם כתום כצבע המיקטורן, ושאר חלקי העור של הנעל בצבע אחר. משום שאני לא חובבת מחול, לא סעדתי מעולם בבליני וזו לי הפעם הראשונה, אז אני מקבלת את המלצתה.
המנות שמגיעות אחרי האנטי פאסטה הן משובחות: הספגטי מצויין, החצילים המוקרמים קצת פחות. קערת הבשר והירקות על הגריל היא מהטובות שיש. הבשרים שכוללים ניתחי פרגיות, חזה עוף, ניתחי בשר, כבדי עוף ועוד נהדרים ועסיסיים. נימוחים בפה. הירקות מפטריות ועד עגבניות קלויות ניפלאים. תכולת קערת העץ הגדולה והגדושה בשרים וירקות על הגריל בהמלחה גסה וברוטב מריאנדה מיוחד, נעלמת במהירות, שני העיתונאים הגדולים שנהנים כל כך, תורמים לא מעט להיעלמות. תמיד טוב שיהיו בצד שלך סועדים מבינים מסוגם. כך: המנה העיקרית הראשית מומלצת מאד.
יש דיבורים הסטוריים: איך היה באזור בית הספר לבנות "יחיאלי" והמסעדה הייתה פעם חדר האוכל שלהן. איך לפני כך וכך שנים, כמעט עשרים שנה, עוד בזמנו של העיתונאי אהרון בכר ז"ל, פתח שם שאול אברון את מסעדת "הקיוסק" הראשונה, וכל בלייני תל אביב התפרנים מיהרו למקום, טעמו לראשונה בחייהם כבד אווז והתלוננו על מחירי הפחד שגבה מהם אז החבר הגסטרונום אברון שזה עתה עזב מישרה של עיתונאי כלכלה מצליח. כך או כך, בעלי בליני, שהוא מבין אמיתי בבישול ובמזון, מספר שיש לו אתר אינטרנט מצליח (www.bellini.co.il), אנחנו מספרים לו שגם לנו יש. מגיעות המנות האחרונות והן נהדרות. היין על השולחן כבר אינינו. הצלחות והקערות נקיות, השעה כבר אחרי חמש, צריך ללכת משם, לך ותשיג מונית.
כשאני עוזבת, אני משוכנעת: אם תשאלו אותי, הרי בהתחשב במחיר, בליני היא מקום טוב להשביע רעבונך ולהסתלבט באיטלקית. אני באופן אישי מעדיפה מקומות מלוקקים יותר שגם עולים יותר, אבל צדקה מלי לנגוצקי: אם מזדמנים לסוזן דלל, שווה וכדאי לסעוד בבליני. יש לאזור עוד מעלה: כשאתה משיג בו מונית או הסעה אחרת לצאת ממנו: כל אחד יודע איך יוצאים מנווה צדק ואיך חוזרים הבייתה לתל אביב. ולהאמין שהשכונה הזאת היתה מאז ומעולם לב ליבה ההסטורי של תל אביב.
אבי שקרל שף ובעלים עם קערת הגריל, בשר וירקות, מנת הדגל הניפלאה
|
| 
הסועדים הגדולים, טוב שיהיו תמיד מהצד שלך, משרים נינוחות
|
| 
הארכיטקטית ומעצבת הפנים מלי לנגוצקי, סועדת קבוע בבליני. בהגדלה נעלי עקב תואמות
|
|
סועדות מבקרות, בהגדלה על ידי הקלקה: ורדה אייל בעלת עיתון "אלף בית" בהרצליה פיתוח
|
| 
השף והבעלים אבי שקרל סועד בשולחן, בהקלקת הגדלה: שולחן הסועדים במירפסת "בליני"
|
|
|
|
