במסעדת "מול הים" המסעדה הכי יקרה ויוקרתית בישראל משלמים עבור ארוחה מלאה ויין טוב עד 1000 שקלים לזוג, שווה ויש סועדים. נהנים וחשים אשמים.
תאריך הכתבה:
04/08/2002
לאה אתגר מדווחת: "מול הים" היא המסעדה הכי יוקרתית בישראל. היא ממוקמת בתוך העמוק של נמל תל אביב וייחודה בפירות הים המוגשים בה: יש בה צדפות צרפתיות, לובסטרים ניו זילנדים, חסילונים טריים ועוד. הכל, מוטס ארצה עוד באותו יום מבירות האוכל של העולם: הלנגוסטיני הכי גדול, הכי טרי, סרטני הים הכי קריספים, הצדפות הכי טריות ורוטטות. אין בישראל שלנו שפע פירות ים מקומיים, ואם יש, רובם אינם ראויים לעלות על שולחן יוקרתי.
ב"מול הים" מנת לנגיסטיני עולה 170 שקלים, מנת צדפות לפתיחה 70 שקלים, בקבוקי יין צרפתי כמה מאות שקלים, כך, אם אתה מזמין ארוחה מלאה ואינך מתבונן במחירים אתה יכול להגיע בקלות לכמה מאות שקלים לסועד.
מי שחשב שהמסעדה ריקה. טועה. היא אמנם לא מפוצצת בלילות, אבל מלאה עד כמחצית. הסועדים, אנשים לא צעירים. כאלה שמבינים במזון, שיודעים לאכול סרטנים ולפצח אותם בצבתות למיניהם, ושיש להם ממון. כך למשל בערב של אמצע השבוע אפשר לפגוש שם את אלכס גלעדי, שדרן ספורט לשעבר והיום סגן נשיא רשת עולמית סועד בחברתה של צעירה יפה. כמותו גם יורם פטרושקה, איש אמיד שמסתלבט בחברתה של אשה צעירה ויפה. זהו המקום אליו יוצאים לבלות העשירים והבוגרים, בנות הלוויה, כמו תמיד, הן נשים יפות וצעירות. המחשבה הזאת תוקעת בראשי רעיון: בפעם הבאה כשאפגוש גבר צעיר ומדהים שאחפוץ ביקרו, אזמין אותו לסעוד בחברתי ב"מול הים".
הסעודה בה השתתפתי הייתה בעיני נפלאה לא רק בגלל המזון והשירות כפי שאפרט בהמשך, אלא בעיקר בגלל החברה: היינו ארבעה: אני הייתי בתחושה חגיגית שיום הולדתי עומד בשער, ושמשא שנותי אינו מעיק עלי, אלא משמחני. בן זוגי שהיה איש יפה ובן שיחה מרתק, הוא זה אשר בחר במסעדת "מול הים". הזוג הנוסף, קרובי משפחה בוגרים אהובים רחוקים שלי, ששהייה במחיצתם היא חוויה אנושית מרתקת, הרימו את החשבון באקט של נדיבות.
שניים מאיתנו שאינם נוגעים בפירות ים, הסתפקו במנות ראשונות ובמנת דג. למי שאינו אוהב מאכלי ים אין מה לחפש במסעדה הזאת. אף על פי שכל המנות המוגשות הן מצויינות. שני האחרים הזמינו לפתיחה צדפות שהיו נפלאות ורוטטות, טריות ומשובחות. עם טיפה לימון הן נסחפו לתוך הפה בשמחה גדולה. אחר כך הגיעו כתריסר לינגוסטיני גדולים, קלויים ופתוחים. טעמו של הבשר הלבן היה מעודן עד מאד, בין לבין אתה יכול למצוץ את הרגלים, לפצח אותם בצבתות או להשתעשע עימם כאוות נפשך. בהיותי אדם נעדר גינוני שטויות ואוהב להינות בנוחות מהמזון המוגש לפי, אני נוהגת, אם אפשר, לאכול בידיים. נטלתי את השרצים הקטנים, חיסלתי את הבשר הרך ומצצתי כאוות נפשי את השאר. אחר כך אפשר לטבול ידיים בקערת המיים החמימה לשטיפה המוגשת לשולחן. כדי שלא להתלכלכך הלבישו אותי כמו את שאר הסועדים במקום, בסינר לבן מקסים. שעשוע אמיתי.
האמנם שעשוע? אם אתה חי במדינת ישראל מוכת הצרות הרי גם שם ב"מול הים" בלובשי סינר, בחייכי ובשמחתי, עדיין הרגשתי אשמה. אשמה על שהערב הזה טוב לי, שאני סועדת בחברת אנשים יקרים וטובים, שהפרוטה מצוייה בכיסי ושאני, חיה ובריאה וסועדת ארוחה בינלאומית על רמה. זהו הטבע הישראלי יהודי שבי, גם כשהכי טוב לי בעולם, עדיין משא האשמה הישראלי של תחלואי עם ואומה רובץ עלי. אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל כך זה אצלי. אז הסתפקנו באמירות פה כמו שיש לנו תחושה של "ימי פומפי האחרונים". הבטנו זה בזה וחייכנו לאווירת ה"דקאדנס" שירדה עלינו, וכמנהג החתולים שמזיינים ובוכים, צחקנו, קיטרנו ואכלנו עד לפירור האחרון בהנאה גמורה. מי יודע מה יהיה מחר, ולאן אנחנו הולכים?
המקום נעים ואלגנטי. הוא אינו זול, צבעוני או בומבסטי. כל מנה הייתה מושלמת. החומרים מהם עשוי המזון הם הכי טובים שיש בעולם. השירות נעים ויעיל. שמים לב לכל מוצא פיך. הקינוחים היו גם הם מושלמים. שלא לדבר על העובדה שבעלת הבית עירית מחרובסקי שלחה לשולחני במחווה של נדיבות: מגש מעוצב של פטיפורים קטנים וצבעוניים שלא מן העולם הזה.
"מול הים" היא מסעדה מומלצת מאד. חד פעמית למי שחוגג אירוע מיוחד, ורב פעמית לכאלה שיודעים איך להיפרד מכספם, לא רק במסעדות יוקרה, אלא גם במעשי צדקה ועזרה לזולת.
|
|
